הלכות ביאת המקדש פרק ה
א) מצות עשה לקדש הכוהן העובד ידיו ורגליו, ואחר כך יעבוד -- שנאמר "ורחצו... ממנו, את ידיהם, ואת רגליהם" (שמות ל,יט); וכוהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו -- חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ירחצו מים, ולא ימותו" (שמות ל,כ), ועבודתו פסולה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט.
ב) ומניין שעבודתו פסולה -- שנאמר "חוקת עולם, לו ולזרעו" (ראה שמות ל,כא), ובבגדי כהונה הוא אומר "חוקת עולם" (שמות כח,מג): מה מחוסר בגדים מחלל עבודה כמו שביארנו, אף מי שלא רחץ ידיו ורגליו מחלל עבודה.
ג) אין הכוהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה, אלא פעם אחת מקדש בבוקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה: והוא -- שלא ייצא מן המקדש, ולא יישן, ולא יטיל מים, ולא יסיח דעתו; ואם עשה אחד מארבעתן, צריך לחזור ולקדש.
ד) יצא מן המקדש וחזר ועבד, ולא קידש -- אם לא הסיח דעתו, עבודתו כשרה. וזה הכלל היה במקדש, אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אף על פי שהוא טהור, עד שהוא טובל. [ה] וכן המסיך את רגליו, טעון טבילה; וכל המטיל מים, טעון קידוש ידיים ורגליים.
ה) יצא חוץ לחומת העזרה -- אם לשהות בחוץ יצא, כשיחזור טעון טבילה; ואם לחזור מיד יצא, כשחוזר טעון קידוש ידיים ורגליים בלבד. ואם לא טבל ולא קידש, ועבד -- הואיל ולא הסיח דעתו, ולא הסיך רגליו, ולא הטיל מים -- עבודתו כשרה.
ו) הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה, אינו צריך לחזור ולקדש. [ו] נטמאו ידיו -- מטבילן, והן טהורין; ואינו צריך לחזור ולקדש. נטמא גופו באכילת אוכלין טמאין, או שתיית משקין טמאין, וטבל -- אף על פי שאינו צריך הערב שמש, חוזר ומקדש אחר טבילה: שכל טובל -- מקדש ידיו ורגליו, ואחר כך עובד. ואם לא קידש -- הואיל ולא הסיח דעתו, לא חילל.
ז) כוהן גדול שלא טבל, ולא קידש ידיו ורגליו, בין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה ביום הכיפורים, ועבד -- עבודתו כשרה: הואיל ואותן הטבילות והקידושין אינן שווים באהרון ובניו, ונאמר "ורחצו אהרון ובניו" (שמות ל,יט), דבר השווה בכל הכוהנים מעכב, שהוא קידוש ראשון.
ח) קידש ידיו היום, צריך לחזור ולקדש למחר -- אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידיים נפסלות בלינה; קידש בלילה, והקטיר החלבים כל הלילה -- צריך לחזור ולקדש ביום, לעבודת היום. [ט] קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן -- אף על פי שהוא מקדש קודם שתעלה השמש, אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום: שהרי בתחילת עבודת היום קידש.
ט) [י] מצוה לקדש ממי הכיור -- ואם קידש מאחד מכלי השרת, הרי זה כשר; אבל כלי החול, אינן מקדשין; קידש בכלי שרת בחוץ, או בכלי חול בפנים, ועבד -- עבודתו פסולה. ואין מקדשין בתוך הכיור, או בתוך כלי השרת -- אלא מהן, שנאמר "ורחצו אהרון ובניו, ממנו" (שמות ל,יט), ולא בתוכו; ואם קידש בתוכו, ועבד -- לא חילל. [יא] הטביל ידיו ורגליו במי מקוה, אפילו במעיין -- אין זה קידוש כלל, עד שירחוץ בכלי; ובכל כלי הקודש מקדשין, בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן כדי רביעית.
י) [יב] כל המימות כשרים לקידוש, בין מים חיים בין מי מקוה, ובלבד שלא ישתנה מראיהם, אלא יהיו כמים הכשרים לטבילה. טיט הנרוק שהפרה שוחה ושותה ממנו, משלים למי כיור. זה הכלל, כל המשלים למי מקוה, משלים למי כיור.
יא) [יג] כמה מים צריכין להיות בכיור -- אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כוהנים, שנאמר "אהרון ובניו" (שמות ל,יט), והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עימהן, הרי ארבעה.
יב) [יד] מי כיור נפסלין בלינה, כמו שביארנו. וכיצד היו עושין -- משקעין אותו במי מקוה או במעיין, ולמחר מעלין אותו; או ממלאין אותו בכל יום בבוקר.
יג) [טו] הים שעשה שלמה כמקוה היה, מפני שאמה של מים הייתה עוברת בתוכו ממעיין עיטם; לפיכך לא היו מימיו נפסלין בלינה כמי הכיור, וממנו היו ממלאין הכיור.
יד) [טז] כיצד מצות קידוש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ושוחה ומקדש; וכל החוצץ בטבילה, חוצץ בקידוש ידיים ורגליים. ואינו מקדש כשהוא יושב, מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד, שנאמר "לעמוד לשרת" (דברים יח,ה). [יז] וכל העובד, והוא יושב -- חילל, ועבודתו פסולה; ואינו לוקה, מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא.
טו) וכן כל העוסק בעבודה מעבודות המקדש, צריך שיהיה עומד על הרצפה; ואם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע, כגון שעמד על גבי כלים, או בהמה, או על רגלי חברו -- פסל. וכן אם היה דבר חוצץ בין ידו ובין הכלי שעובד בו, פסל. [יח] ואין עבודה אלא בימין; ואם עבד בשמאל -- פסל, ואינו לוקה.
טז) רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה -- רואין: כל שאילו יינטל הכלי או האבן, יכול לעמוד על רגלו אחת -- עבודתו כשרה; ואם לאו, עבודתו פסולה. קיבל בימין, ושמאל מסייעתו -- עבודתו כשרה: שהמסייע, אין משגיחין עליו.
יז) [יט] נתנדנדה אבן מאבני העזרה -- לא יעמוד עליה בשעת עבודה, עד שתחובר בארץ; ואם עבד -- עבודתו כשרה, הואיל ובמקומה עומדת.