ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הבזה:

ויקצוף משה על פקודי החיל. ממונים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות:

בדבר בלעם. אמר להם, אפילו אתם מכניסים כל המונות (ס״א האומות) שבעולם אין אתם יכולין להם, שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור, בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו׳, כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי (קנז.):

הן הנה. מגיד שהיו מכירים אותן, זו היא שנכשל פלוני בה:

וכל אשה יודעת איש. ראויה להבעל אף על פי שלא נבעלה, ולפני הציץ העבירום, והראויה להבעל פניה מוריקות (יבמות ס:):

הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים וגו׳, איני יודע אם להרוג (וכל אשה יודעת) עם הזכרים, או להחיות עם הטף, לכך נאמר הרוגו (ספרי קנז.):

מחוץ למחנה. שלא יכנסו לעזרה:

כל הרג נפש. רבי מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאילו נוגע במת עצמו. או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל הנוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו אף הורג על ידי חבורו (ספרי חקת קכז.):

תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי עובדי גילולים אינן מטמאין באהל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא.), אתם קרוים אדם ואין עובדי גילולים קרוין אדם, מודה הוא שהעובדי גילולים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד.):

אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית. אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:

וכל מעשה עזים. להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות:

ויאמר אלעזר הכהן וגו׳. לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י, יז.), בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע (במדבר כ, יא.), על ידי הכעס טעה:

אשר צוה ה׳ וגו׳. תלה ההוראה ברבו (ספרי קנז.):

אך את הזהב וגו׳. אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טומאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות גיעול, ואך לשון מיעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים, אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת, עד שיטהרו מבליעת איסור נבילות. ורבותינו אמרו, אך את הזהב, לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא:

כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו כלום:

תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור:

אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו, חטוי זה לטהרו מטומאת מת, אמר להם, צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, ומי נדה הכתובין כאן דרשו, מים הראויים לטבול בהם נדה, וכמה הם ארבעים סאה:

וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות, שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור:

תעבירו במים. מטבילו ודיו, ודוקא כלי מתכות:

אל המחנה. למחנה שכינה. שאין טמא מת טעון שילוח ממחנה לויה וממחנה ישראל:

שא את ראש. קח את החשבון:

וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו׳. חציו לאלו וחציו לאלו:

ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו ולא בא לכלל חלוקה, מספר הצאן וגו׳:

וממחצית בני ישראל אשר חצה משה. לעדה, והוציאה להם מן האנשים הצובאים:

ותהי מחצת העדה. כך וכך:

ויקח משה וגו׳. :

הפקדים. הממונים:

ולא נפקד. ולא נחסר, ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה (בראשית לא, לט.), תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל א כ, יח.), יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם, וכן ויפקד מקום דוד (שם כז.), נחסר מקומו ואין איש יושב שם:

אצעדה. אלו צמידים של רגל:

וצמיד. של יד:

עגיל. נזמי אוזן:

וכומז. דפוס של בית הרחם, לכפר על הרהור הלב של בנות מדין: