הלכות פסולי המוקדשין פרק ב
א) כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון -- אם נתן מתנה אחת בלבד, כיפר. ואפילו בחטאת -- מתנה אחת היא העיקר, ושאר הארבע מתנות למצוה: שנאמר "ודם זבחיך, יישפך על מזבח ה' אלוהיך" (דברים יב,כז) -- שפיכת הדם על המזבח, היא העיקר. [ב] וכל הניתנין בזריקה, שנתנן בשפיכה -- יצא, שנאמר "ודם זבחיך יישפך".
ב) [ג] כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי -- אם חסר אחת מהן, לא כיפר, אלא כולן, הן עיקר הכפרה: שהרי הכתוב הקפיד על מניינן, שנאמר "שבע פעמים" (ויקרא ד,ו).
ג) [ד] חטאת שנתן ממנה מתנה אחת, ומתו הבעלים -- ישלים ארבע מתנות לאחר המיתה. [ה] אבל אם נתן האחת ביום, לא ייתן השלוש בלילה. [ו] ואם נתן אחת בפנים, והשלימן בחוץ -- חייב משום מעלה בחוץ. [ז] היה מזה, ונקטעה ידו של מזה קודם שיגיע דם לאוויר המזבח -- לא עלתה לו הזיה.
ד) [ח] שינה מתן קרבנות בחטאת, בין בחטאת הנעשית בפנים, בין בחטאת הנעשית בחוץ -- פסל; אבל בשאר קודשים, כשרין. [ט] נתן הדם מן הקרן ולפנים, בין בחטאת בין בשאר קודשים, בין במזבח הפנימי בין במזבח החיצון -- פסל.
ה) [י] דם שמצותו ליתן אותו למעלה מחצי המזבח, שנתנו למטה, או שמצותו למטה, ונתנו למעלה, או שמצותו ליתנו בפנים בהיכל, שנתנו על מזבח החיצון, או הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן לפנים בהיכל, או שנתן דם הניתנין בחוץ על הכבש, שלא כנגד היסוד -- הרי בשר הזבח פסול; ואף על פי כן נתכפרו הבעלים בו, כיון שהגיע דם למזבח -- אף על פי שהגיע שלא למקומו, הרי הוא כמו שהגיע למקומו לכפר.
ו) במה דברים אמורים, בשהיה זה הזורק כשר לעבודה; אבל אם קיבל הכשר ונתן לפסול, ונתן הפסול את הניתנין למעלן למטן, ואת הניתנין בפנים בחוץ, והניתנין בחוץ בפנים, או שנתן על הכבש שלא כנגד היסוד -- לא נפסל בשר הזבח, אם נשאר דם הנפש; אלא יחזור הכשר ויקבל שאר דם הנפש, ויזרוק הדם במקומו.
ז) [יא] דמי קודשים שנתערבו, בין דם בדם, בין כוסות בכוסות -- אם נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתנה אחת, ייתן הכול מתנה אחת; וכן הניתנין מתן ארבע בניתנין מתן ארבע, ייתן הכול מתן ארבע; נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתן שתיים שהן ארבע, ייתן הכול מתנה אחת.
ח) נתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה -- יישפך הכול לאמה, והזבחים פסולין; אפילו נתערבו שיירי החטאת, עם דם העולה שמקום הכול למטה -- יישפך הכול לאמה. [יב] ואם לא שאל, אלא נתן מן התערובת למעלה ולמטה -- הרי זה כשר; נתן למעלה, ושאל -- ייתן למטה: ואלו ואלו עלו לו.
ט) [יג] נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ, ישפכו הכול לאמה; ואם לא שאל, ולקח דם התערובת ונתן ממנו בפנים ובחוץ, בין שנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ, או בחוץ וחזר ונתן בפנים -- הכול כשר.
י) במה דברים אמורים, בשאר דמים הניתנים בחוץ -- חוץ מן החטאת. אבל דם חטאת הנעשית בחוץ שנתערב בדם חטאת הנעשית בפנים -- אם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, כשר; נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ, פסולה: שדם חטאת שנכנס להיכל, אפילו חטאת יחיד הנאכלת -- אסורה, שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה... לא תיאכל" (ויקרא ו,כג). והוא שיובא דרך שער ההיכל, שנאמר "יובא", דרך ביאה; אבל אם הכניסו בפשפש, או דרך חלון, או גג -- אינו נפסל.
יא) [יד] פר העלם ושעיר עבודה זרה, שדמן נכנס להיכל -- אם הכניסו לקודש הקודשים, נפסל: שבמקום זה, פנימה של מקומן הוא. וכן פר ושעיר של יום הכיפורים, שדמן נכנס לקודש הקודשים -- אם הכניס דמם לקודש הקודשים, והזה ממנו, והוציאו להיכל, וחזר והכניסו לקודש הקודשים -- נפסל, ואינו גומר ממנו הזיות שבקודש הקודשים: כיון שיצא, יצא.
יב) וכן אם גמר הזיות שבקודש הקודשים, והוציאן להיכל והזה מקצת הזיות, והוציאן חוץ להיכל, וחזר והכניסן להיכל -- אינו גומר הזיות שבהיכל: שכיון שיצא הדם חוץ למקומו, נפסל.
יג) [טו] חטאת שקיבל דמה בשתי כוסות, ויצאת אחת מהן לחוץ -- הפנימית כשרה, ויזה ממנה; נכנסה אחת מהן להיכל, והזה ממנה שם -- אף החיצונה פסולה: שנאמר "אשר יובא מדמה" (ויקרא ו,כג) -- אפילו מקצת דמה אם נכנס לכפר בקודש, נפסלה.
יד) [טז] דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר, אלא הוציאו ולא הזה ממנו בפנים כלום -- אם הכניסו בשוגג, הרי זה כשר, ומזה ממנו בחוץ, שהרי לא כיפר בקודש; ואם הכניסו במזיד, פסול.
טו) [יז] הכניס החטאת עצמה להיכל, כשרה -- שנאמר "אשר יובא מדמה" (ויקרא ו,כג), ולא בשרה. [יח] חטאת העוף שפירכסה ונכנסה להיכל, כשרה. [יט] הכניס דם חטאת העוף להיכל בצווארה, הרי זה ספק אם הצוואר חשוב ככלי. [כ] נשפך דם חטאת העוף, ואספו -- הרי זה ספק אם הכלי פוסל בדמה, או אינו פוסל. לפיכך תישרף, ככל חטאת העוף שהיא ספק.
טז) [כא] חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, ונתן מתנה אחת מכל כוס -- שיירי ארבעתן נשפך על היסוד, שנאמר "ואת כל דמה ישפוך, אל יסוד המזבח" (ויקרא ד,ל). נתן ארבע המתנות מכוס אחד -- שיירי אותו הכוס נשפך על היסוד, ושאר הכוסות נשפכין לאמה.
יז) [כב] דם שנפל לתוך המים, או לתוך דמי חולין -- לא יזה ממנו; ואם הזה, פסול. נפל מים לתוך הדם שבמזרק -- אם יש בו מראה דם, כשר. נפל לתוכו יין או דם חולין -- אומדין אותו, אילו היה מים: אם ראויין לבטל דם שבמזרק עד שלא יהיו מראיו מראה דם, הרי זה לא יזה ממנו; ואם אינם ראויין לבטל מראיו, יזה ממנו.
יח) [כג] דם הקודשים שנתערב בדם פסולי המזבח, או בדם הקודשים שנפסלו בשחיטתן -- יישפך הכול לאמה; ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחד -- יישפך לאמה, וכל אותן הזבחים פסולים. נתערב בדם התמצית, יישפך לאמה; ואם לא שאל, ונתן -- כשר.
יט) [כד] האימורין, ואברי העולות, והקמצין, והלבונה, ומנחות הנשרפות, אחר שנתקדשו בכלי שרת -- אם זרק אחד מכל אלו על גבי האישים, בין ביד בין בכלי, בין בימין בין בשמאל -- הרי אלו כשרים. [כה] היין והמים שניסכן, בין בקערה, בין בהין, בין בשאר כלי השרת -- כשרים; ניסכן בכלי חול, או בידו -- פסולין.
כ) [כו] אברים שסידרן, וכן קומץ שסידרו, וסידר העצים של מערכה למעלה מהן, או שסידרן מצידי העצים -- הרי זה ספק אם דרך הקטרה בכך, או אין דרך הקטרה בכך. לפיכך לא יעשה כן לכתחילה; ואם עשה, הורצה.
הלכות פסולי המוקדשין פרק ג
א) קודשי קודשים ששחטן בראש המזבח, כאילו שחטן בצפון: שנאמר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ,כ) -- מלמד שכל המזבח ראוי לשחיטת העולה, ושחיטת השלמים.
ב) עולה ששחטה בראש המזבח, או ששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח -- יפשיט אותה וינתח אותה במקומה, ומוריד הקרביים, ומדיחן למטה, וחוזר ומעלה אותן; ומוריד העור, ונותנו לכוהנים.
ג) וכן זבחים שחוטין שעלו לגב המזבח -- מפשיט ומנתח במקומן, ומוריד הקרביים, ומדיחן במים, וחוזר ומעלה אותן; ומוריד העור והבשר, ונותנו לבעלים; וחוזר ומקטיר את השאר.
ד) ומפני מה לא יוריד הכול אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאישים -- אם עלה לראש המזבח, לא יירד: שנאמר "כל הנוגע במזבח, יקדש" (שמות כט,לז). יכול, אף על פי שאינו ראוי -- תלמוד לומר "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו,ב): מה עולה שהיא ראויה לאישים -- אם עלת, לא תרד; אף כל הראוי לאישים -- אם עלה, לא יירד.
ה) [ד] עולה שהעלה חיה לראש המזבח -- תרד, שעדיין אינה ראויה. [ה] וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת, וכל איסורי המזבח שעלו -- יירדו, לפי שאינם ראויין מתחילתן. [ו] וכן בהמת קודשים שנשחטה בלילה, או שנשפך דמה, או שיצא חוץ לעזרה -- אם עלת, תרד.
ו) [ז] אבל קודשים שלנו, בין שלן הדם או הבשר או האימורין, וזבח שיצא חוץ לעזרה, או שנטמא, או נפסל במחשבת הזמן או במחשבת מקום או במחשבת שינוי, או שקיבלו הטמאים וזרקו את דמו, הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה, ושניתן דמו חוץ למקומו, או קודשי קודשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום -- אף על פי שכל אלו פסולים -- אם עלו לראש המזבח, לא יירדו: [ח] כל שפסולו בקודש, הקודש מקבלו.
ז) וכשם שאם עלו, לא יירדו -- כך אם ירדו, לא יעלו שנייה: שהרי פסולין הן. [ט] ואם משלה בהן האור -- אף על פי שירדו, יעלו שנייה וישלים הקטרתן. [י] קומץ שנתפגל, ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור -- יעלה כולו.
ח) [יא] אברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח, כאילו לנו בעזרה; ואם ירדו, לא יעלו. אבל אם לא ירדו, מקטירין אותן לעולם. [יב] ואוויר מזבח, כמזבח. ואימורי קודשים קלים שהעלן קודם זריקת דמים -- לא יירדו, שהרי נעשו לחמו של מזבח. [יג] הפריש שני אשמות לאחריות, ושחט את שניהן, וקדם והעלה אימורין של אחד מהן קודם זריקה -- הרי אלו יירדו.
ט) [יד] הזבח הפסול והנסכים הפסולים שעלו למזבח -- הזבח לא יירד כמו שביארנו, מפני שהוא ראוי לאישים; והנסכים יירדו. וכן נסכים הבאים בפני עצמן, שנפסלו ועלו -- יירדו. [טו] עוף שמלקו זר, ועלה -- לא יירד. וקומץ המנחה שקמצו זר, ועלה -- יירד: אף על פי שזה פסול וזה פסול, זה כאילו לא נתקדש כלל. ואחד הזר, ואחד שאר הפסולים.
י) [טז] ואלו -- אם יעלו, יירדו: כל שאינו ראוי לאישים, בשר קודשי קודשים, בשר קודשים קלים, מותר העומר, ושיירי מנחות, ושתי הלחם, ולחם הפנים, והקטורת, וצמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקני התיישים, והעצמות, והגידים, והקרניים והטלפיים בזמן שאינן מחוברין -- אם עלו, יירדו. [יז] קומץ שמיצה שמנו על העצם, וירד העצם -- יחזירו: שהדבר ספק שמא חיבורי עולין, כעולין הן חשובין.
יא) [יח] מזבח הפנימי מקדש פסולין הראויין, בין ראויין לו בין שאינן ראויין לו; אבל מזבח החיצון אינו מקדש אלא פסולין הראויין לו, כמו שביארנו. כיצד, מזבח החיצון שעלו לו זבחים שנפסלו, לא יירדו; עלת לו קטורת זרה, תרד -- שאין הקטורת ראויה למזבח החיצון. אבל מזבח הפנימי שעלה לו קומץ מנחה, בין כשר בין פסול -- לא יירד. וכן כל כיוצא בזה.
יב) כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, כך הכבש ושאר כלי השרת מקדשין את הראוי להן -- שהרי נאמר בכלים "כל הנוגע בהם, יקדש" (שמות ל,כט); משיגיע לכבש דבר הראוי לו -- לא יירד, ואף על פי שנפסל. וכן משיגיע לכלי, כל דבר הראוי לו -- נתקדש; ולא ייפדה לעולם, ואף על פי שנפסל, כמו שביארנו באיסורי המזבח.
יג) [יט] אין כלי הלח מקדשות את היבש, ולא כלי היבש מקדשות את הלח. במה דברים אמורים, במידות הלח והיבש שהיו במקדש, כמו שביארנו בהלכות כלי המקדש; אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש, וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב.
יד) [כ] כל כלי השרת -- אין מקדשין אלא במקדש, ואין מקדשין אלא מדעת, ואין מקדשין אלא מתוכן, ואין מקדשין אלא שלמים. ניקבו -- אם עושין הן מעין מלאכתן שהיו עושין והן שלמים, מקדשין; ואם לאו, אין מקדשין. ואין מקדשין אלא מלאין. אבל המידות אין מקדשין חסרין, אלא אם דעתו למלאותן; ואם אין דעתו למלאותן, מקדשין להיפסל אבל לא ליקרב.
טו) [כא] כל כלי שרת -- מקדשין שלא בזמנן להיפסל, אבל לא ליקרב. כיצד, דבר שמצותו ביום, שנתקדש בכלי שרת בלילה -- נפסל ויישרף, אבל אינו קרב: כגון שקמץ מנחה בלילה, ונתן קומצה לכלי שרת -- הרי זו נשרפת.
טז) [כב] מזבח שנפגם -- נפסלו כל הקודשים שהיו שם שחוטין במקדש, שעדיין לא נזרק דמן: שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו, ונאמר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ,כ) -- כלומר תזבח, והוא עומד בתיקונו לא פגום. [כג] אבל קודשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם, לא נפסלו; אלא כשייבנה המזבח, יקרבו -- שאין בעלי חיים נדחין. [כד] הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח -- כשייבנה, מקריבין אותן: שהדחוי מעיקרו, אינו דחוי.
יז) [כה] וכן אין אוכלין קודשים והמזבח פגום, שנאמר "ואכלוה מצות אצל המזבח" (ויקרא י,יב); והוא הדין לקודשים קלים -- שאין אוכלין אותן בירושלים והמזבח פגום, עד שייבנה.
הלכות פסולי המוקדשין פרק ד
א) ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים -- הרי אלו ימותו. נמצאת אחר שנשחטה החטאת השנייה שהפריש, קודם שייזרק דמה -- הרי זו ספק אם תמות, אם תרעה עד שייפול בה מום; לפיכך תמות. וכיצד הן מתות, לא שיהרגו אותה בכלי או בידו, אלא יכניס אותן לבית, ונועל עליהן עד שימותו. ודברים אלו, כולן מפי משה רבנו נשמעו.
ב) אין כל הדברים אמורים, אלא בחטאת יחיד בלבד; אבל חטאת ציבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה, בין ראויה בין אינה ראויה -- תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר וייפלו דמיה לנדבה. ואין אתה יכול לומר בחטאת ציבור, ולד או תמורה או שמתו בעליה -- שכל קרבנות הציבור זכרים, ואין הציבור עושין תמורה כמו שיתבאר.
ג) [ב] פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהן -- ירעו עד שייפול בהן מום, ויימכרו וייפלו דמיהן לנדבה: שאין חטאת הציבור מתה. ולמה לא יקרבו עצמן נדבה, שהרי זכרים הן -- גזירה לאחר כפרה, משום לפני כפרה.
ד) [ג] המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות -- משך אחת משתיהן ונתכפר בה, האחרת תמות. בא להימלך, אומרין לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה, והשנייה תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה.
ה) הייתה אחת מהן תמימה, ואחת בעלת מום -- תמימה תקרב, ובעלת מום תיפדה; נשחטה בעלת מום קודם שייזרק דם התמימה, הרי זו אסורה בהניה. היו שתיהן בעלי מומין -- יימכרו שתיהן, ויביא מדמיהן חטאת; וייפלו השאר לנדבה.
ו) [ד] הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאו האובדות, והרי שלושתן עומדות -- נתכפר בראשונה, שנייה מתה ושלישית תרעה; נתכפר בשלישית, שנייה מתה וראשונה רועה; נתכפר באמצעית, שתיהן מתות.
ז) [ה] המפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באיזו שירצה; והשנייה תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה. [ו] הפריש חטאת מעוברת, וילדה -- הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות.
ח) [ז] המפריש חטאתו, ועברה שנתה -- תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר ויביא בדמיה אחרת; וכן אם הפריש חטאתו, ונפל בה מום -- יביא בדמיה אחרת.
ט) [ח] כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה -- אף על פי שנמצאת בעלת מום, או שנמצאת אחר שעברה שנתה, אינה מתה אלא תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה; נמצאת אחר כפרה -- אף על פי שנמצאת בעלת מום, או עברה שנתה, הואיל והייתה אבודה בשעת כפרה, הרי זו תמות.
י) [ט] הייתה גנובה או גזולה בשעת כפרה, ואחר כך חזרה -- אינה מתה אלא תרעה: לא שמעו ממשה רבנו אלא אבודה. היה עיקר אבידתה בלילה -- אף על פי שהייתה אבודה בשעת כפרה, אינה מתה אלא תרעה. [י] אבדה ממנו ולא מן הרועה, או שאבדה מן הרועה ואינה אבודה מבעליה -- אינה מתה אלא רועה. [יא] וכל אלו שרועות -- רועות עד שייפול בהן מום, וייפלו דמיהן לנדבה.
יא) [יב] הייתה אבודה ממנו ומן הרועה, ואחד מכירה אפילו בסוף העולם -- הרי זו ספק, לפיכך תמות. [יג] הייתה נחבאת אחורי הדלת, או בסתר המדרגה -- הרי זו אבודה, שהרי אין אדם רואה אותה בשעת כפרה. הייתה בשדה, או באגם -- הרי זו ספק אבודה, שמא יש שם אדם רואה אותה בשעת כפרה; לפיכך תמות מספק.
יב) [יד] השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים. במה דברים אמורים, בחטאת העוף, או בחטאת בהמה של אישה, שאינה בת סמיכה כמו שביארנו.
יג) אשם ודאי שמתו בעליו, ושכיפרו בעליו -- ירעה עד שייפול בו מום, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה: שכל שבחטאת תמות -- באשם ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה. [טו] וכל אשם שניתק לרעייה -- אם הקריבו עולה, כשר. ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה -- גזירה לאחר כפרה, משום לפני כפרה.
יד) [טז] המפריש נקבה לאשמו -- תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר ויביא בדמיה אשם. אם הקריב אשמו, ייפלו דמיה לנדבה; וכן ולדה. [יז] הפריש נקבה לעולתו, וילדה זכר -- ירעה עד שייפול בו מום, ויביא בדמיו עולה.
טו) [יח] אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאתו, ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו, וכוהן משיח שהפריש פרה לחטאתו -- הרי אלו אין מתקדשין, לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים; לפיכך יימכרו שלא במום.
טז) [יט] המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא, או שחטא ודאי -- אם עד שלא נשחט -- ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה: מפני שליבו של אדם דווי על עוונותיו, והואיל ועל ספק הפרישו, גמר בליבו להקדישו. אפילו הפרישו על פי עדים והוזמו, ייפלו דמיו לנדבה. ואם אחר שנשחט נודע לו -- הדם יישפך והבשר יישרף, כשאר פסולי המוקדשין. נודע לו אחר שנזרק הדם -- הבשר ייאכל לכוהנים, ככל האשמות.
יז) [כ] אשם ודאי, אינו כן: אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא -- ייצא וירעה בעדר כשאר החולין, ואין בו קדושה כלל; ואם משנשחט -- הרי זה ייקבר; ואם משנזרק הדם -- הבשר ייצא לבית השריפה, כשאר פסולי המוקדשין.
יח) [כא] מי שנתחייב באשם תלוי, והפריש שניים לאחריות -- מתכפר באחד; והשני ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה. ואין צריך לומר באשם ודאי, שהוא כן.
יט) [כב] כל האשמות שבתורה -- באין בני שתיים, ובאים בכסף שקלים: חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר -- שהן בני שנה, ואין לדמיהן קצבה. אשם תלוי, בפירוש שהוא מן הגדולים; ומפי השמועה למדו, שאינו בא אלא בכסף שקלים. [כג] הוזלו אילים, ולא יימצא איל בשתי סלעים -- אין לו תקנה, אלא ישהה עד שיוקרו ויביא בשתי סלעים, שהרי הקפידה תורה על דמיו, ונתנה לו קצבה.
כ) [כד] הפריש אשמו, והיה בשעת הפרשה יפה סלע, ובשעת כפרה יפה שתיים -- כשר: שהדחוי מעיקרו אינו דחוי, ועדיין לא נראה עד שנעשה שווה שתיים; ואף על פי שהשביח מאליו, אדם מתכפר בשבח הקדש.
כא) היה בשעת הפרשה יפה שתיים, ובשעת כפרה יפה סלע -- הרי זה פסול. חזר ונעשה יפה שתיים, יחזור לכשרותו -- שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו: למה הדבר דומה, למום שנפל ועבר.
כב) [כה] הפריש שתי סלעים לאשם, ולקח בהם שני אילים לאשם -- אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו; והשני ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה.
כג) [כו] היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתיים, או בבן שתיים והביא בן שנה, או ששחטו מחוסר זמן בבעלים -- פסול; ותעבור צורתו, וייצא לבית השריפה. זה הכלל, כל הפסול בחטאת פסול באשם: חוץ מן האשם ששחטו שלא לשמו -- שהוא כשר, כמו שיתבאר.
כד) [כז] עולת נזיר, עולת יולדת, עולת מצורע, ששחטן בני שנים עשר חדש ויום אחד, או מחוסרי זמן בבעלים -- כשרים, וטעונין נסכים. זה הכלל, כל שאינו פוסל בעולת נדבה, אינו פוסל בעולת חובה -- בין עלת לבעלים, בין שלא עלת להם.