הלכות מחוסרי כפרה פרק ג
א) כל הימים שהזב רואה בהן זיבות, הרי הוא טמא. וכשיפסוק הזיבות, מונה שבעת ימי נקיים כזבה, וטובל בשביעי, ומעריב שמשו; ובשמיני מביא קרבנו, אם היה בעל שלוש ראייות.
ב) ואם ראה ראייה של זוב, אפילו בסוף יום שביעי אחר שטבל -- סותר הכול, ומתחיל למנות שבעת ימי נקיים מאחר יום ראייה האחרונה.
ג) [ב] זב שראה קרי באחד משבעת ימי הספירה -- אינו סותר אלא יומו בלבד, ומשלים שבעת ימים ומביא קרבנו. כיצד, ראה קרי ביום החמישי -- סופר אחריו שלושה ימים, וטובל בשלישי, ומביא קרבנו ברביעי.
ד) [ג] זב שבדק ביום ראשון מימי הספירה, ומצא טהור, ולא בדק כל שבעה, וביום השביעי בדק ומצא טהור -- הרי זה בחזקת טהור. אפילו בדק ביום הטומאה עצמו, ומצא טהור, ופסק הזוב, ולא בדק למחר בתחילת ימי הספירה, ובדק בשביעי או בשמיני, ומצא טהור -- עלו לו ימי הספירה, והרי זה בחזקת טהרה.
ה) [ד] כל ראייה שהיא סותרת, אינה מביאה לידי קרבן. כיצד, ראה שתי ראייות בלבד, והפסיק יום או יומיים, והרי הוא מונה שבעת ימי נקיים, ובתוך השבעה ראה ראייה של זוב -- אינה מצטרפת לשתיים, אלא סותרת; ומתחיל למנות, כמו שביארנו.
ו) אפילו ראה בתוך ימי הספירה, שלוש ראייות זו אחר זו, אפילו ראה אותן ביום אחד, אפילו ראה שלוש ראייות בסוף יום שביעי של שבעת ימי נקיים -- אינו מביא קרבן, שראייות אלו לסתירה הן.
ז) ראה שלוש ראייות בליל שמיני -- מביא קרבן, שאין ראייות אלו סותרין. במה דברים אמורים, בזב בעל שתי ראייות. אבל זב בעל שלוש שראה שלוש ראייות בליל שמיני שאחר שבעת ימי נקיים -- אינו מביא קרבן שני על שלוש ראייות אלו, אלא קרבן אחד על השלוש הראשונות: שאף על פי שאין שלוש אחרונות סותרות, הרי לא יצא לזמן שראוי לקרבן; והלילה מחוסר זמן הוא לכול -- חוץ מיולדת שהפילה בליל אחד ושמונים, שהיא מביאה קרבן שני, כמו שביארנו. ודבר זה, מפי הקבלה.
ח) [ה] ראה ראייה אחת בליל שמיני, ושתי ראייות ביום שמיני -- הרי אלו מצטרפין, ומביא קרבן שני על זיבות זו האחרונה: שהרי ראייה ראשונה של כל זב, כשכבת זרע היא חשובה; ואם ראה אחריה שתיים, מצטרפת עימהן לקרבן. אבל אם ראה שתיים בליל שמיני, ואחת ביום שמיני -- אין מצטרפות, ואינו מביא קרבן על זיבות זו האחרונה.
ט) [ו] הכול מיטמאין בזיבה -- אפילו קטן בן יומו, והגרים, והעבדים, וחירש, ושוטה. ויראה לי שמביאין עליהן כפרה, כדי להאכילן בקודשים; וחטאתן נאכלת, שהרי הן כקטן שאינו בן דעת. וסריס אדם וסריס חמה, מיטמאין בזיבה ככל האנשים.
י) [ז] הטומטום והאנדרוגינוס -- נותנין עליהן חומרי האיש, וחומרי האישה: מיטמאין בדם כנשים, ובלובן כאנשים; וטומאתן בספק. לפיכך אם היה אחד מהן זב בעל שלוש ראייות, או זבה שראת דם שלושה ימים זה אחר זה -- מביאין קרבן, ואינו נאכל. היה מונה שבעת ימי נקיים ללובן, וראה אודם, או לאודם, וראה לובן -- הרי זה אינו סותר.
הלכות מחוסרי כפרה פרק ד
א) כשיתרפא הצרוע מצרעתו, אחר שמטהרין אותו בעץ ארז ואיזוב ושני תולעת ושתי ציפורים, ומגלחין את כל בשרו, ומטבילין אותו -- אחר כל זאת, ייכנס לירושלים, ומונה שבעת ימים, וביום השביעי מגלח תגלחתו שנייה כתגלחת הראשונה, וטובל; והרי הוא טבול יום, ומעריב שמשו. ולמחר בשמיני, טובל פעם שנייה; ואחר כך, מקריבין קרבנותיו.
ב) ומפני מה טובל בשמיני, אחר שטבל מאמש -- מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו, ואינו נזהר משום טומאה; ושמא נטמא, אחר שטבל. לפיכך טובל בשמיני בעזרת הנשים בלשכת המצורעים ששם, אף על פי שלא הסיח דעתו.
ג) [ב] נתאחר ולא גילח בשביעי, וגילח בשמיני או אחר כמה ימים -- ביום שיגלח יטבול, ויעריב שמשו; ולמחר יביא קרבנותיו, אחר שיטבול פעם שנייה, כמו שביארנו.
ד) כיצד עושין לו, המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל, כנגד פתח מזרחי, ופניו למערב; ושם עומדין כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותם, ושם משקין את הסוטות. והכוהן לוקח אשם של מצורע, כשהוא חי, ומניף אותו עם לוג השמן במזרח, כדרך כל התנופות; ואם הניף זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו -- יצא.
ה) ואחר כך מביא את האשם למצורע עד הפתח, ומכניס שתי ידיו לעזרה, וסומך עליו, ושוחטין אותו מיד. ומקבלין שני כוהנים את דמו -- אחד מקבל בכלי, לזורקו על גבי המזבח. ואחד בידו הימנית, ומערה לידו השמאלית, ומזה באצבעו הימנית; ואם שינה וקיבל בשמאל תחילה, פסל.
ו) הכוהן שקיבל מקצת הדם בכלי -- מוליכו, וזורקו על המזבח תחילה. ואחר כך יבוא הכוהן שקיבל הדם בכפו אצל המצורע, הכוהן מבפנים והמצורע מבחוץ; ומכניס המצורע ראשו, ונותן הכוהן מן הדם שבכפו על תנוך אוזנו הימנית, ואחר כך יכניס ידו הימנית, וייתן על בוהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית, וייתן על בוהן רגלו. ואם נתן על השמאל, לא יצא. ואחר כך יקריב חטאתו, ועולתו.
ז) ואחר שייתן הדם על הבהונות, נוטל הכוהן מלוג השמן, ויוצק לתוך כפו של חברו השמאלית; ואם יצק לתוך כף עצמו, יצא. וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו, ומזה שבע פעמים כנגד בית קודש הקודשים, על כל הזיה, טבילת אצבע בשמן; ואם הזה, ולא כיוון כנגד בית קודש הקודשים -- כשרות.
ח) ואחר כך יבוא אצל המצורע, וייתן מן השמן על מקום דם האשם, בתנוך אוזן ובוהן יד ובוהן רגל; והנותר מן השמן שבכפו -- ייתננו על ראש המיטהר. ואם לא נתן, לא כיפר. ושאר הלוג, מתחלק לכוהנים.
ט) [ג] שיירי הלוג -- אינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה, כשאר קודשי קודשים: שהרי הוקש לאשם. ואסור לאכול מלוג השמן, עד שייתן ממנו מתן שבע ומתן בהונות; ואם אכל -- לוקה, כאוכל קודשים קודם זריקה.
הלכות מחוסרי כפרה פרק ה
א) איזה הוא תנוך אוזן, זה גדר האמצעי. נתן על צידי הבהונות, כשר; נתן על צידי צידיהן, פסול. בין שנתן השמן על דם האשם עצמו מלמעלה, בין שנתן בצד הדם, אפילו נתקנח הדם קודם שייתן השמן -- נותן השמן על הבהונות: שנאמר "על מקום, דם האשם" (ויקרא יד,כח). אין לו בוהן יד ימנית, או בוהן רגל ימנית, או שאין לו אוזן ימנית -- אין לו טהרה עולמית.
ב) אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בהונות -- הרי זה עולה למזבח, וטעון נסכים כנסכי אשם מצורע; וצריך המצורע אשם אחר, להכשירו.
ג) הקדים חטאתו לאשמו -- לא יהיה אחד ממרס בדמה, אלא תעבור צורתה, ותצא לבית השריפה.
ד) יש לאדם להביא אשמו היום, ולוגו אחר עשרה ימים; ואם רצה לשנות הלוג לאשם מצורע אחר -- משנה, אף על פי שקידש בכלי. חסר הלוג עד שלא יצק, ימלאנו; חסר מאחר שיצק, יביא אחר כתחילה.
ה) יצק מן השמן לכפו, והתחיל להזות, ונשפך הלוג -- אם עד שלא גמר מתן שבע, נשפך הלוג -- יביא אחר, ויתחיל במתן שבע; גמר מתן שבע, ונשפך הלוג -- יביא אחר, ויתחיל לכתחילה בבהונות; התחיל בבהונות, ונשפך הלוג קודם שיגמור -- יביא אחר, ויתחיל לכתחילה בבהונות; גמר הבהונות, ואחר כך נשפך הלוג, קודם שייתן שאר השמן שבכפו על ראש המיטהר -- אינו צריך להביא לוג אחר: שמתנת הראש אינה מעכבת -- שנאמר "והנותר, בשמן" (ויקרא יד,יח), "ומיתר השמן" (ויקרא יד,יז).
ו) הקדים מתן השמן למתן הדם -- ימלא הלוג שמן, ויחזור וייתן השמן אחר הדם; הקדים מתן השמן על הבהונות למתן שבע -- ימלא הלוג, ויחזור וייתן על הבהונות אחר מתן שבע: שנאמר "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד,ב), שתהיה כל תורתו על הסדר. [ז] נתן שבע המתנות שלא לשמן -- לא הורצה, והוכשר המצורע.
ז) [ח] מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו, צריך קרבן אחר לצרעת שנייה; וכן אם הביא אשמו, ונתנגע, והביא אשמו, ונתנגע -- צריך קרבן על כל אחת ואחת. אבל אם נתנגע, ונרפא, והביא ציפורים, וחזר ונתנגע, ונתרפא, והביא ציפורים -- קרבן אחד לכולן.
ח) [ט] מצורע שהביא קרבן עני, והעשיר, או עשיר והעני, קודם שיקריב קרבנותיו -- הכול הולך אחר האשם: אם היה בשעת שחיטת האשם עשיר, ישלים קרבן עשיר; ואם היה עני, ישלים קרבן עני.
ט) [י] שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן, ונזרק דם אחת משתי החטאות שלהן, ואחר כך מת אחד מן המצורעין, כיצד עושה זה המצורע החי: להביא חטאת בהמה, אינו יכול -- שמא זו שנזרק דמה חטאתו היא, ואין מביאין חטאת בהמה על הספק; ולהביא חטאת העוף, אינו יכול -- שעשיר שהביא קרבן עני, לא יצא. וכיצד יעשה, יכתוב כל נכסיו לאחר, ונמצא עני; ויביא חטאת העוף מספק, ולא תיאכל כמו שביארנו: ונמצא אוכל בקודשים.
י) [יא] עשיר שאמר קרבנו של מצורע זה עליי, והיה המצורע עני -- הרי זה מביא על ידו קרבנות עשיר: שהרי יד הנודר משגת. ועני שאמר קרבנו של מצורע זה עליי, והיה המצורע עשיר -- הרי זה מביא על ידו קרבנות עשיר: שהרי זה הנידר חייב בקרבנות עשיר.