כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה:

ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה הוא, (כמו חי אני נאם ה׳ אם לא כאשר דברתם באזני (במדבר יד, כח.), אף כאן) אני נשבע חי אנכי:

אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב חרבי, כמו למען היות לה ברק (יחזקאל כא, טו.) פלנדו״ר (גלאנץ) ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. דבר אחר, ותאחז ידי את מדת המשפט, להחזיק בה ולנקום נקם:

אשיב נקם וגו׳. למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקב״ה, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב״ה זורק חציו ויש בידו להשיבן כאילו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענות הוא בלע״ז יושטיצא״ה (שטראפגערעכטיקייט):

אשכיר חצי מדם. האויב:

וחרבי תאכל בשר. בשרם:

מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי (ס״א חללי דם) ישראל ושביה ששבו מהם:

מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב, כי כשהקב״ה נפרע מן האומות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם, מראשית פרצה שפרצו בישראל:

הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל, ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב״ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו:

כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו:

ונקם ישיב לצריו. על הגזל ועל החמס, כענין שנא׳ מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה מחמס בני יהודה (יואל ד, יט.), ואומר מחמס אחיך יעקב וגו׳ (עובדיה א, י.):

וכפר אדמתו עמו. ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב:

וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו אכפרה פניו (בראשית לב, כא.), אנחיניה לרוגזיה:

וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר רצית ה׳ ארצך (תהלים פה, ב.), במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב (שם). בפנים אחרים היא נדרשת בספרי (שכז.), ונחלקו בה רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה דורש כולה כנגד ישראל ורבי נחמיה דורש כולה כנגד האומות, רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, אמרתי אפאיהם כמו שפירשתי עד ולא ה׳ פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה, להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם. כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי עד תכליתו. ורבי נחמיה דורשה כלפי האומות עובדי אלילים, כי גוי אובד עצות המה, כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים:

(לב) כי מגפן סדום גפנם. של אומות עובדי אלילים:

ומשדמת עמורה וגו׳. ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי:

ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל, להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מרורות למו, להלעיט אותם על מה שעשו לבני:

(לג) חמת תנינים יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם:

(לד) כמוס עמדי. אותו הכוס שנאמר כי כוס ביד ה׳ וגו׳ (תהלים עה, ט.):

(לה) לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר תרמסנה רגל (ישעיה כו, ו.):

(לו) כי ידין ה׳ עמו. בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו׳:

(לז) ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגידר את הפרוכת, כענין שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה׳ אלהיך (מיכה ז, י.):

(לט) ראו עתה כי אני וגו׳. אז יגלה הקב״ה ישועתו ויאמר, ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה, ומאתי תבא עליהם הטובה:

ואין מידי מציל. מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם:

(מ) כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור מלמעלה וחלש מלמטה:

ידי. מקום שכינתי, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז.), והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו, ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם:

(מא) אם שנותי ברק חרבי. הרבה אם יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו׳, כמו שפירשתי למעלה: