הלכות טומאת אוכלין פרק י

א) כבר ביארנו שהשבעה משקין בלבד הן שמתטמאין או מכשירין והשאר קרויין מי פירות ואינם מתטמאין ולא מכשירין, ושבעה משקין שמנינו תולדותיהם כיוצא בהם.

ב) תולדות המים הם היוצא מן העין ומן האוזן ומן החוטם ומן הפה, ומי רגלי בני אדם בין גדולים בין קטנים כל אלו היוצאין מן האדם משקין הן בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו, אבל מי רגלי בהמה והמלח שנמחת הרי הן כמי פירות לא מתטמאין ולא מכשירין.

ג) הדם המנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הבהמה והחיה והעופות הטהורין, אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הן והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה, השוחט ונתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן הרי זה ספק, לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין, תולדות הדם דם הקזה של אדם שהוציאו לשתייה אבל אם הוציאו לרפואה טהור ואינו מכשיר, וכן דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטמאין, והדם היוצא עם הליחה ועם הרעי ודם השחין והאבעבועות ותמצית הבשר כל אלו אינן מתטמאין ולא מכשירין אלא הרי הן כשאר מי פירות, ודם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו.

ד) מי החלב הרי הן כחלב, וחלב האדם שאינו צריך לו אינו משקה לא מכשיר ולא מתטמא, לפיכך חלב הזכר אינו משקה, וכן חלב בהמה וחיה שיצא שלא לרצון כגון שזב מהדד מאליו או שחלבו כמתעסק, אבל חלב האשה בין שיצא לרצון בין שיצא שלא לרצון סתמו משקה ומתטמא או מכשיר מפני שהוא ראוי לתינוק.

ה) המשקין שיוצאין מאותן הטמאין שאותן המשקין אבות טומאה מטמאים בלא הכשר שהטומאה וההכשר באין כאחת ואלו הן, זוב הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו, ורביעית דם מן המת, ודם הנדה, וכן דם מגפתו של זב וחביריו וחלב של אשה ודמעת עינים עם שאר תולדות המים היוצאין מהן מטמאין כמשקין טמאין שמטמאין בלא כוונה שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון, לפיכך נדה או זבה שנטף חלב מדדיה לאויר התנור נטמא התנור וכל מה שבתוכו.

ו) כבר ביארנו שהמשקין היוצאין מטבול יום אינם טמאים, לפיכך אם נפלו אפילו על ככר של תרומה אינו מוכשר עד שיפלו לרצון כשאר המשקין הטהורין שאינן מכשירין אלא לרצון.

ז) הזיעה והליחה הסרוחה והרעי, והמשקין היוצאין מבן שמונה חדשים והשותה מי טבריה וכיוצא בהן אף על פי שיוצאין נקיים כל אלו אינן חשובין משקה ולא מתטמאין ולא מכשירין.

ח) השותה שאר משקין ויצאו הרי הן משקין כשהיו שאין שאר המשקין טהורין בגוף, כיצד שתה מים טמאין והקיאן הרי אלו טמאין מפני שלא טהרו ביציאתן, שתה מים טמאים וטבל ואחר כך הקיאן או שנסרחו ואחר כך הקיאן או שיצאו מלמטה אף על פי שלא טבל הרי הן טהורין, שתה שאר משקין טמאין או שאר אוכלין טמאין אף על פי שטבל ואחר כך הקיאן טמאין לפי שאינן טהורין בגוף, נסרחו או שיצאו מלמטה הרי הן טהורין.

ט) כבר ביארנו שהזיעה אינה משקה אפילו שתה משקין טמאין והזיע זיעתו טהורה, אבל הבא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה, ואם נסתפג מן המים השאובין ואחר כך הזיע זיעתו טהורה.

י) זיעת בתים שיחין ומערות ובורות אינן משקה ואפילו הן טמאין זיעתן טהורה, אבל זיעת המרחץ במים אם היתה המרחץ טמאה זיעתה טמאה, ואם היתה טהורה והכניס בה פירות הוכשרו, הכניסו לה כלים הרי המים שעליהן כתלושין ברצון ומכשירין.

יא) הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם היתה הבריכה טמאה זיעת כל הבית שמחמתה טמאה.

יב) שתי בריכות בבית אחת טמאה ואחת טהורה, המזיע קרוב לטומאה טמא קרוב לטהורה טהור, מחצה למחצה טמא.

יג) המוהל כשמן, משקין המנטפין מסלי זיתים וענבים אינו משקה ולא מתטמאין ולא מכשירין עד שיכניסם בכלי.

יד) השוקל ענבים בכף מאזנים היין שבכף אינו משקה עד שיערנו לתוך הכלי והרי זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין.

טו) הדורס ענבים של תרומה בחבית אף על פי שהיין צף על גבי ידיו הרי הכל טהור.

טז) משקה בית מטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשין בהן שם טהורין לעולם ואינן מתטמאין ולא מכשירין, ודבר זה הלכה מפי הקבלה לפיכך כל דמי הזבחים אינו מקבל טומאה ואינו מכשיר, והואיל ודם הקדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר הקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ במשקה בית המטבחיים.

יז) פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה הרי זו מוכשרת, לפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשרה הרי הבשר טמא, וכן אם היתה הפרה חסומה מחוץ לירושלים אף על פי שאין המחט ידועה הרי הבשר טמא מפני שנגע בכלים הנמצאין מחוץ לירושלים, נמצאת המחט בפרש הבשר טהור, ובין כך ובין כך הידים טהורות שאין טומאת ידים במקדש כמו שביארנו, במה דברים אמורים להיות הבשר טמא בדין תורה אבל להתטמא מדבריהן אין הקדש צריך הכשר אלא חיבת הקדש מכשרת הבשר, ואם נגע בה טומאה בין קלה בין חמורה נפסלה אף על פי שלא הוכשר במשקה כמו שביארנו.

הלכות טומאת אוכלין פרק יא

א) הבוצר ענבים למכור בשוק או לייבשן לא הוכשרו לטומאה עד שיפלו עליהן משקין לרצונו כשאר האוכלין, אבל הבוצר לדרוך הוכשר לטומאה ואף על פי שלא נפלו משקין על הבציר כלל ואם נגעה בו טומאה נטמא, ודבר זה גזירה מדברי סופרים, ומפני מה גזרו על הבוצר לגת שהוא מוכשר שפעמים שאדם נכנס לכרמו לידע אם הגיע להבצר וסוחט אשכול של ענבים לבדוק בו ומזלפו על גבי הענבים הבצורות שהרי הכל לדריכה עומד, ועוד מפני שאינו מקפיד עליו הרי הוא מתמעך ויצאו מימיו והרי הוא מקפיד עליהן שלא יזובו בקרקע ונמצא מוכשר בהן לפיכך גזרו שהבוצר לגת הוכשר.

ב) הבוצר ענבים שאם לא מצא להם שוק מחזירן לגת לא הוכשרו עד שיבואו לרשות הגת, וכן הזיתים שבאו לרשות הבד הוכשרו כמו שיתבאר.

ג) הבוצר ענבים ונתנם בעביט או ששטחן על גבי העלין הוכשרו במשקין היוצאין מהן שהרי דעתו על המשקין ולפיכך שטח על העלין או נתן לתוך העביט שהוא כמו בור לפיכך אם נטל מהן טמא או מי שידיו טמאות טימאן, בצר ונתן לסלים או במשטיח של אדמה לא הוכשרו שהרי אינו מקפיד על המשקה היוצא מהן לפיכך נוטל הטמא מהן ואוכל ואף על פי שהן מבוקעות ומנטפות לגת הרי הגת טהורה שהרי לא הוכשרו והרי נבצרו לאכילה, וכן הנוטל מן הסלים ומן המשטיח של אדמה ואכל והותיר כסאה וכסאתים וזרקן לגת ואף על פי שהיין מנתז על הענבים לא הוכשרו.

ד) ענבים שהיו בסלים או במשטיח של אדמה ולקח מהן לדורכן הוכשרו לפיכך צריך ליקח מהן בידים טהורות כדי שלא יקח מהן הטמא ויטמאן.

ה) כרם שהוא עומד בבית הפרס הבוצר אותו לגת אינו מוכשר כל זמן שהוא בבית הפרס הואיל וטומאת בית הפרס מדבריהם והבוצר לגת הוכשר מדבריהם הקלו בגזירה זו ולא גזרו עליו שיהיה מוכשר עד שיצא מבית הפרס, לפיכך הרוצה לבצור בבית הפרס לגת בטהרה מטהר את הבוצרים ואת הכלים ומזה עליהם שלישי ושביעי ומעריב שמשן כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס אלא מפני שהוא ספק ואחר כך נכנסין ובוצרין ומוציאין חוץ לבית הפרס ואחרים טהורים מקבלין מהן ומוליכין לגת ואם נגעו אלו באלו טמאין מטמאין את הענבים שהאנשים שבבית הפרס טמאין ומטמאין לאותן שבחוץ ועושין אותו ראשון והן מטמאין את הענבים שהרי הוכשרו משיצאו חוץ לבית הפרס.

ו) המוסק את זיתיו לכבשן או למוכרן בשוק לא הוכשרו עד שיפלו עליהן משקין ברצון כשאר האוכלין, וכן המוסק זיתיו לדרוך בבית הבד לא הוכשרו עד שתגמר מלאכתן, ומפני מה יוכשרו הזיתים שנגמרה מלאכתן שחזקתן שהוכשרו במוהל שלהן שהרי רוצה בקיומו כדי שיהיו נוחין לדרוך, אבל קודם שתגמר מלאכתן אין המוהל היוצא מהן מכשיר מפני שאינו רוצה בקיומו, לפיכך זיתים שלא נגמרה מלאכתן שנפלו עליהן משקין טמאין אין טמא אלא מקום מגעם ככל האוכלים שלא הוכשרו, נפלו עליהן משקין טמאין אחר שנגמרה מלאכתן נטמאו כולן שהמשקין הטמאין מטמאים את המוהל שבהן והמוהל מטמא את כולן, שהמוהל שיצא מהן אחר גמר מלאכתן חשוב משקה ומתטמא ומכשיר.

ז) חבית של זיתים מגולגלים צריך לנקוב החבית כדי שיצא המוהל, ואם לא ניקב הרי אלו מוכשרין, נקבה וסתמוה שמרים והנם בלולים במוהל אינם מכשירין מפני שאינן ברצונו שהרי נקבה.

ח) זיתים שמסקן לדריכה מאימתי גמר מלאכתן משתגמר מסיקתן ויהיו מונחים ומוכנים לדריכה, אף על פי שלא נפלו עליהן משקין ולא יצאו מהן משקין הואיל ונגמרה מלאכתן הוכשרו, אבל קודם שנגמרה מלאכתן אף על פי שנתמעכו והזיעו ונתחברו במשקיהן אינן מוכשרין, גמר מלמסוק זיתיו אבל עתיד ליקח זיתים אחרים להוסיף עליהם אפילו אינו עתיד להוסיף אלא או קב או קביים לא הוכשרו, ואם הערים הרי אלו מוכשרין, גמר מליקח אבל עתיד ללוות ולהוסיף ואירעו אונס או נתעסק במשתה ולא הוסיף עדיין לא נגמרה מלאכתן ואינן מקבלין טומאה, ואפילו זבים וזבות מהלכין עליהם טהורים.

ט) העוטן זיתיו בשני בדים כיון שגמר אחת מהן הוכשרו לקבל טומאה.

י) המסיק זיתיו בגליל העליון ועתיד להורידם לגליל התחתון אין מקבלין טומאה עד שיורידם לשם, והוא שחישב עליהן קודם שימסוק אבל אחר שימסוק אין המחשבה מועלת אלא הוכשרו, גמר את זיתיו ועתיד למוכרן לא הוכשרו, עתיד לחפותן בעלין הוכשרו ומקבלין טומאה.

יא) הלוקח מעטן זיתים מן הגויים אם יש מוסק על פני האדמה יעשו בטומאה שזה בחזקת שגמר, ונאמן עם הארץ לומר מעטן זה לא גמרתיו.

יב) הרוצה ליטול מזיתים שלא נגמר מלאכתן ולדרוך הרי זה נוטל מהן בטומאה ומוליך לבית הבד בטומאה ומכסה השאר בטומאה ואינו חושש שהרי לא הוכשרו כדי שיקבלו טומאה.

יג) המניח את זיתיו בכותש כדי שימתינו ויהיו נוחים להכתש הרי אלו מוכשרין, הניחן שימתינו ושימלחם אחר שימתינו אינן מוכשרין שהרי דעתו עליהן לכבשן.

יד) הפוצע זיתים של תרומה בידים טמאות פסלן שפציעתן היא גמר מלאכתן, פצען לסופגן במלח לא הוכשרו, וכן אם פצען לידע אם יש בהן שמן והגיעו להמסק לא הוכשרו.

טו) המניח זיתים בגת לגרגרן ולייבשן אפילו הם רום אמה אינן מוכשרין, נתנן בבית שילקו אף על פי שעתיד להעלותן לגג או שנתנן בגג שילקו אף על פי שעתיד לפתחם ויפריס אותן הרי אלו מוכשרים, נתנן בבית עד שישמור את גגו או עד שיוליכם למקום אחר אינן מוכשרים שעדיין לא נגמרה מלאכתן.

טז) העוטן זיתיו ברשות עם הארץ ונעל וחתם אינו חושש שמא יש לו מפתח אחר וחותם אחר, אף על פי שמצא חותם מקולקל ומפתח פתוח הרי אלו טהורין, וחותם שאמרו אפילו צרור או קיסם, היו שם חורין וסדקין אינו חושש שמא מכניס קנה ומסיטן, היו שם חלונות של ארבעה טפחים נידונות כפתחין.

יז) הדורך בטומאה ורצה לטהר כלי בית הבד והעקל מן המשקין הטמאין שנבלעו בהן כיצד יעשה, כלי של עץ ושל אבנים מדיח, ושל נסרים וכיוצא בהן מנגבן, ושל גמי מיישנן כל שנים עשר חדש או חולטן בחמין או במי זיתים, או מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או לתוך מעיין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות, ואחר כך מטביל את הכלים שצריכין טבילה ומשתמש בהן בטהרה.

הלכות טומאת אוכלין פרק יב

א) כל דברי הכשר אוכלין דברי קבלה הן מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכי יותן מים על זרע אחד המים ואחד שאר שבעה משקין, והוא שינתן עליהם ברצון בעלים ואחר שנעקרו מן הקרקע, שדבר ידוע הוא שאין לך זרע שלא בא עליו מים כשהוא מחובר לא נאמר וכי יותן מים אלא לאחר שנעקרו האוכלין ונתלשו המשקין.

ב) כל משקה שנפל על האוכל בתחילה ברצון בעלים אף על פי שאין סופו ברצון או שהיה סופו ברצון ואין תחלתו ברצון הכשיר, נפל שלא ברצונו אינו מכשיר אפילו בלל הוא פירותיו מפני הסכנה או מפני הצורך והוא אין רצונו שיהיו בלולין הרי אלו לא הוכשרו, כיצד הטומן פירותיו במים מפני הגנבים או הנותן פירותיו לשבולת הנהר להביאן עמו אינן מוכשרים.

ג) משקין שנתלשו מן הקרקע שלא ברצון אינן מכשירין, לפיכך אדם או כלים או פירות שנבללו במשקין ונתלשו שלא ברצון אף על פי שנגעו אוכלין באותן משקין ברצון לא הוכשרו שהרי אותן המים שלא לרצון נתלשו וכאילו הן עדיין בקרקע שאינן מכשירין, היו המים שעל האדם ועל הכלים ועל הפירות תלושין ברצון ונגעו בהן אוכלין ברצון הוכשרו, כיצד הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח המים שבה מכשירין, ואם הניח בהן פירות הוכשרו מפני שהן תלושין בכלי לדעת, כפאה בשביל שלא ילקה הכותל המים שבה אינן כתלושין ולפיכך אם נתן בה אוכלין לא הוכשרו, נתכוון שיודח הכותל אם היה כותל בית הרי אלו מכשירין שהתלוש שחיברו לעניין הכשר הרי הוא כתלוש ונמצאו מים שעל כותל בית זה כמים שבכלים, ואם היה כותל מערה שאינו בנין אלא עצמה של קרקע המים שעליה אינן כתלושין מן הקרקע.

ד) השוחה לשתות הרי המים העולים בשפמו ובפיו תלושין ברצונו, שדבר ידוע הוא שהשותה יעלה המים בפיו ובשפתיו והואיל ושתה ברצונו הרי אלו נתלשו ברצון, אבל המים העולים בחוטמו ובזקנו ובראשו אינן תלושין ברצון.

ה) הממלא את החבית המים העולים אחריה ובחבל שהוא מכונן על צוארה ובחבל שהוא לצורכה הרי הן תלושין ברצון, והמים שבחבל היתר על צורכה אינן תלושין ברצון, נתנה תחת הצינור כל המים שעל גבה ובחבל אינן תלושין ברצון לפיכך אין מכשירין.

ו) מי שירדו עליו גשמים אפילו היה אב הטומאה, המים שעליו אף על פי שירדו מצד העליון לתחתון טהורין והוא שינתקם מעליו בכל כחו, אבל אם היו שותתין ויורדים בשעת פרישתם מתטמאין, ובזמן שהן טהורין אינן מכשירין שהרי אינן תלושין עליו לרצונו, ואם ניער הרי אלו לרצון, עמד תחת הצינור להקר או לידוח הרי זה לרצון, ואם היה טמא המים שעליו טמאין.

ז) חבית שהיתה מליאה פירות וירד הדלף לתוכה הרי זה יערה המים מעליהן ואינן מכשירין ואף על פי שרצונו שיהיו בתוכה עד שיערה המים מעליהן.

ח) עריבה שירד הדלף לתוכה המים הניתזין והצפין מעליה אינן תלושין ברצון, נטלה לשפכה המים שבתוכה אינן ברצון, הניחה שירד הדלף לתוכה הניתזין והצפין שבתוכה אינן תלושין ברצון, ואם נטלה לשפכה הרי אלו מכשירין שכיון שלא שפכה במקומה הרי תלשן ברצונו.

ט) המטביל את כליו והמכבס את כסותו במערה המים העולין בידיו ברצון וברגליו אינן כתלושין ברצון.

י) פירות שנפלו לתוך המים ופשט ידיו ונטלן לא הוכשרו, ואם חישב שיודחו ידיו הוכשרו במים שבידיו שהמים שבידיו ושעל הפירות הרי הן כתלושין ברצון.

יא) הנותן פירותיו לתוך המים ברצונו אם היו מים שבקרקעות אינן מוכשרין כל זמן שהן במים הוציאן הוכשרו במים שעליהן או שעל ידיו שהרי נתלשו ברצון, כיצד צנון או לפת שהוא בתוך המערה נדה מדיחתו שם והוא טהור, העלתהו כל שהוא מן המים נטמא במגעה.

יב) קופה שהיא מליאה תורמוסין ונתונה לתוך המקוה מושיט ידו הטמא ונוטל תורמוסין מתוכה והן טהורין מפני שלא הוכשרו שהרי מתוכה נטל ואין רצונו במים שעליהן, העלם מן המים הנוגעין בקופה טמאין שהרי הוכשרו במים שבקופה שנתלשו ברצונו, ושאר כל התורמוסין שבתוך הקופה טהורין.