הלכות גניבה פרק ד
א) הטוען שנגנב הפקדון מביתו, אם נשבע ואחר כך באו עדים ששקר טען ושהפקדון היה אצלו הרי זה משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו הגנב ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואינו מביא אשם על פי עדים על שבועתו, ואינו מביא חומש שאין החומש משתלם עם הכפל, ואם באו עדים קודם שישבע אינו משלם אלא הקרן בלבד.
ב) במה דברים אמורים שנשבע קודם שישלח יד בפקדון, אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו.
ג) וכן הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים פטור מן הכפל שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים משבועה ראשונה.
ד) הטוען טענת גנב באבידה ונשבע ואחר כך באו עדים שהאבידה ברשותו ושקר טען משלם תשלומי כפל שנאמר (שמות כב,ח) על כל אבידה, והוא שיטעון שנגנבה בליסטיס מזויין שהוא אנוס ופטור, אבל אם טען שנגנבה בלא אונס פטור מן הכפל מפני שהוא חייב לשלם על פי טענתו ששומר אבידה כשומר שכר הוא כמו שיתבאר.
ה) הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו וחזר וטען בו טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים שעדיין הוא ברשותו, אפילו מאה פעמים, חייב כפל על כל טענה וטענה, ואם נשבע חמשה פעמים נמצא משלם ששה הקרן שהופקד אצלו וחמשה בקרן משום חמשה כפילות של חמש שבועות.
ו) טען טענת גנב ונשבע וחזר וטען טענת אבידה ונשבע ובאו עדים שלא נגנב והודה הוא שלא אבד הואיל ומשלם תשלומי כפל על פי עדים אינו משלם חומש על שבועה אחרונה אף על פי שהודה, שהממון המחייבו בכפל פוטרו מן החומש.
ז) מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב ונשבעו והודה אחד מהן והשני באו עליו עדים, שניהן משלמין את הקרן, ואם תפש בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו, וזה שהודה משלם חומש כשאר הנשבעין שבועת הפקדון שהודו מעצמן.
ח) בעל הפקדון שתבע את השומר ונשבע שנגנב ואחר כך הוכר הגנב ותבע השומר את הגנב והודה לו הגנב שגנב ותבע בעל הפקדון את הגנב וכפר ובאו עדים שגנב, אם באמת נשבע השומר כשטען שנגנב נפטר הגנב מן הכפל בהודייתו לשומר, ואם בשקר נשבע אין מוציאין הכפל מן הגנב, ואם תפשו הבעלים הכפל אין מוציאין מידן. תבעו הבעלים את השומר ושלם ואחר כך הוכר הגנב ותבעוהו הבעלים והודה להן שגנב ואחר כך תבעו השומר וכפר בו ובאו עדים שגנב אין מוציאין הכפל מן הגנב, ואם תפש השומר את הכפל אין מוציאין מידו, וכן הדין בתשלומי ארבעה וחמשה אם טבח הגנב או מכר.
ט) הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אף על פי שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואחר כך באו עדים הרי זה פטור מן הכפל שנאמר (שמות כב,ו) כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהיה נתינה ותביעה שוין בגדול.
י) שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל ואף על פי שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותו עד שיודיע הבעלים, שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו. אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו.
יא) מנה את כיסו ומצאו שלם המנין פטור, ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו אפילו מנין אינו צריך אלא כיון שהחזירו למקומו נפטר מאחריותו.
יב) במה דברים אמורים בדבר שאין בו רוח חיים, אבל הגונב טלה מעדר חבירו וידעו בו הבעלים והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב חייב באחריותו, ואם מנו את הצאן והיא שלימה פטור, ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו אף על פי שמנו את הצאן והיא שלימה חייב באחריותו עד שיודיע את הבעלים כדי שישמרו את הטלה הגנוב שהרי למדו דרך אחרת חוץ מדרך שאר הצאן שבעדר זה.
הלכות גניבה פרק ה
א) אסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח אינו גונב, ועבודה זרה נאמר (משלי כט,כד) חולק עם גנב שונא נפשו.
ב) הגונב ומכר ולא נתיאשו הבעלים ואחר כך הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכרו פלוני זה הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותנין ללוקח דמים ששקל לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרין ועושין דין עם הגנב, ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנין ללוקח כלום אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים ששקל לו.
ג) נתיאשו הבעלים מן הגניבה, בין שנתיאשו ואחר כך מכר הגנב בין שנתיאשו אחר שמכר, קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעליה אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם, או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם.
ד) בזמן שהלוקח עושה דין עם בעל הבית, אם אין עדים בכמה לקח הרי התגר נשבע בנקיטת חפץ בכמה לקח ונוטל מן הבעלים, וכל הנשבע ונוטל שבועתו מדבריהם ונשבע בנקיטת חפץ כמו שיתבאר במקומו.
ה) בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך והוא אומר לא מכרתי לך אלא בפחות מזה, התגר נשבע בנקיטת חפץ ונוטל מן הגנב, שאין הגנב יכול לישבע מפני שהוא חשוד על השבועה.
ו) גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו אין בזה תקנת השוק אלא הבעלים נוטלים הגניבה בלא דמים וישאר חוב אלו על הגנב כשהיה, משכן הגניבה בין שמשכן אותה ביתר על דמיה או בפחות מדמיה הבעלים נותנין לבעל המשכון וחוזרין ועושין דין עם הגנב, אלא אם כן היה גנב מפורסם כמו שביארנו.
ז) הלוקח מגנב שאינו מפורסם בין שלקח ממנו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק כמו שביארנו.
ח) היה נושה בגנב מאה זוז וגנב והביא לבעל חובו ונתן לו מאה אחרת הרי הגניבה חוזרת לבעליה ואומרין לזה לך ותבע הגנב במאתים שלא נתת לו המאה האחרת מפני החפץ שהביא לך בלבד, כשם שהאמנתו בראשונה האמנתו באחרונה.
ט) לקח מגנב שאינו מפורסם במאה ומכר לאחר במאה ועשרים והוכר הגנב, בעל הגניבה נותן לזה האחרון מאה ועשרים ונוטל גניבתו וחוזר הבעל ונוטל עשרים של שכר מן המוכר ונוטל המאה מן הגנב, ואם גנב מפורסם הוא נוטל המאה ועשרים מן התגר שלקח מן הגנב והולך התגר ותובע הגנב במאה של קרן, והוא הדין אם מכר השני לשלישי והשלישי לרביעי אפילו מאה שהוא נוטל מכל אחד ואחד מה שנשכר ונוטל הקרן מן הגנב, וכל הדברים האלו לפני יאוש כמו שביארנו.
י) בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים, או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר, אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה שהן בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מבעל הבית ויחזיר לו כליו.
יא) היה בעל הבית עשוי למכור את כליו ולא היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אף על פי שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו אינו מחזירן מיד הלקוחות שמא הוא מכרן לאחרים. אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד וזעק בלילה נגנבו כלי וספרי ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות של כלים על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו וספריו של פלוני הרי זה נאמן, וישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול מבעל הגניבה ויחזיר לו כליו.
יב) גנב שהוחזק ונתפרסם שנכנס לתוך בית חבירו ועדים מעידים שיצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו אף על פי שהיה שם בעל הבית וטען ואמר לקוחין הן בידי ובעל הבית אומר גנובים הם, אם היה בעל הבית שאין דרכו למכור את כליו ואותם כלים אין דרך בני אדם להטמינן ואין דרך אותו המוחזק להצניע כלים תחת כנפיו הרי בעל הבית נאמן ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כליו. ואם אין אדם זה מוחזק בגניבה אין בעל הבית נאמן אלא נשבע זה שהכלים בידו שבועת הסת שהכלים האלו לקוחים הם בידו והולך.
הלכות גניבה פרק ו
א) כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו, וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו, לפיכך אין לוקחים מן הרועים צמר או חלב או גדיים, אבל לוקחין מהן חלב וגבינה במדבר אבל לא ביישוב, ומותר ליקח מן הרועים ארבע צאן או ארבע גיזות של צמר מעדר קטן או חמש מעדר גדול, שאין חזקתו שהוא גנוב בדבר זה.
ב) כללו של דבר, כל שהרועה מוכרו אם היה בעל הבית מרגיש בו מותר ליקח אותו מן הרועה ואם אין בעל הבית מרגיש בו אסור ליקח אותו.
ג) אין לוקחין משומרי פירות עצים או פירות אלא בזמן שהן יושבין ומוכרים והסלים לפניהם והפלס לפניהם, שהרי הדבר גלוי ויש לו קול ואין זה גניבה, ולוקחין מפתח הגינה אבל לא מאחורי הגינה, וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהן, ומותר ליקח מן האריס שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים.
ד) אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים שחזקתן שהן שלהן מדעת הבעלים, כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל או עגלים בשרון, וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהן מפני שהן בחזקת גניבה, ולוקחין ביצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם, ואם אמר הטמן אסור.
ה) לוקחין מן הבדדין זיתים במדה ושמן במדה אבל לא זיתים מועטים ולא שמן מועט שחזקתן גניבה הם, וכן כל כיוצא בהם.
ו) מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית, הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו יתר מיכן של בעל הבית, אם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והם שלו.
ז) החייט ששייר מן החוט כדי משיכת מחט ושייר מן הבגד מטלית שהיא שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזירן לבעלים, פחות מכאן שלו.
ח) נסורת שהחרש מוציא במעצד שלו, ובכשיל של בעל הבית, ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית, וכל הדברים האלו וכיוצא בהן הולכין בהן אחר מנהג המדינה.
ט) כל אומן שמכר דבר מן הדברים שאינן שלו בהלכת מדינה, כגון מוכין שמכרן הסורק במקום שנהגו שיהיו לבעל הבית, אסור ליקח ממנו מפני שהן בחזקת גניבה, אבל לוקחין ממנו כר מלא מוכין, ואם מכר האומן דברים שהן שלו בהלכת מדינה לוקחין ממנו, ואם אמר הטמן אסור.