ויתן לך. יתן ויחזור ויתן (ב״ר סו, ג.). ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון, ראה ריח בני שנתן לו הקב״ה, כריח שדה וגו׳, ועוד יתן לך מטל השמים וגו׳:

מטל השמים. כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים. (דבר אחר, מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך, יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר, משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה, כשעשה הבית סידר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו הדין, לא יקרא עליך תגר, לפיכך ונתת לאיש כדרכיו אשר תדע את לבבו (מלכים א ח, לט.), אבל נכרי מחוסר אמנה, לפיכך אמר ואתה תשמע השמים וגו׳ ועשית ככל אשר יקרא אליך, הנכרי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר. בישן מדויק):

בני אמך. ויעקב אמר ליהודה בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת, אמר בני אמך (ב״ר סו, ד.):

ארריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם הוא אומר מברכיך ברוך וארריך ארור, הצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה, ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים, והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה:

יצא יצא. זה יוצא וזה בא:

ויחרד. כתרגומו ותוה, לשון תמיה. ומדרשו, ראה גיהנם פתוחה מתחתיו:

מי איפוא. לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים. דבר אחר איפוא, איה פה, מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד:

ואכל מכל. מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו (ב״ר סז, ב.):

גם ברוך יהיה. שלא תאמר, אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו (שם):

במרמה. בחכמה:

הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו הכי אחי אתה (בראשית כט, כו.), שמא לכך נקרא שמו יעקב, על שם סופו שהוא עתיד לעקבני. תנחומא (תולדות כג.), למה חרד יצחק, אמר, שמא עון יש בי שברכתי קטן לפני גדול, ושניתי סדר היחס, התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר, בכך הייתי מצר וחרד, שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה:

ויעקבני. כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני, נתחכם לי:

אצלת. לשון הפרשה, כמו ויאצל (ס״א ויצל):

הן גביר. ברכה זו שביעית היא, והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו, מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו:

ולכה אפוא מה אעשה בני. איה איפא אבקש מה לעשות לך:

הברכה אחת. ה״א זו משמשת לשון תימה, כמו הבמחנים (במדבר יג, יט.), השמנה היא (שם כ.), הכמות נבל (שמואל ב ג, לג.):

משמני הארץ וגו׳. זו איטליא״ה של יון (ב״ר סז, ו.):

ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב׳, כמו עמדתם על חרבכם (יחזקאל לג, כו.), בחרבכם. על צבאתם (שמות ו, כו.) בצבאתם:

והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו אריד בשיחי (תהלים נה, ג.), כלומר כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו׳:

יקרבו ימי אבל אבי. כמשמעו, שלא אצער את אבא. ומדרש אגדה לכמה פנים יש:

ויגד לרבקה. ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו:

מתנחם לך. נחם על האחוה, לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומדרש אגדה, כבר אתה מת בעיניו, ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו, לשון תנחומים, מתנחם הוא על הברכות בהריגתך:

אחדים. מועטים:

למה אשכל. אהיה שכולה משניכם. (לימד על) הקובר את בניו קרוי שכול, וכן ביעקב אמר כאשר שכלתי שכלתי:

גם שניכם. אם יקום עליך ואתה תהרגנו, יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקדש נזרקה בה, ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג.):

קצתי בחיי. מאסתי בחיי:

פדנה. כמו לפדן:

ביתה בתואל. לבית בתואל, כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה ה״א בסופה (יבמות יג:):

ואל שדי. מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו, יברך אותך:

את ברכת אברהם. שאמר לו ואעשך לגוי גדול, והתברכו בזרעך, יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך: