בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו (ב״ר פ, א.), (ועליה משלו המשל כאמה כבתה):

וישכב אותה. כדרכה:

ויענה. שלא כדרכה (יומא עז:):

על לב הנערה. דברים המתיישבים על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשיאך ותקנה העיר וכל שדותיה:

וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול (ב״ר פ, ו.):

חשקה. חפצה:

מהר. כתובה (שם ז.):

במרמה. בחכמה:

אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם (ב״ר פ, ח.):

חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו, ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום, גדוף:

נאות לכם. נתרצה לכם, לשון ויאותו (מלכים ב יב, ט.) (הכהנים ביהוידע):

להמול. להיות נמול, אינו לשון לפעול, אלא לשון להפעל:

ונתנו. נו״ן שנייה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני״ן, ונתננו:

ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור, שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את שיבחרו להם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ, וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים, את בנותם נקח לנו לנשים, ואת בנותינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול:

שלמים. בשלום ובלב שלם:

והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר, אל תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים:

בהמול. בהיות נמול:

אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו אתנו:

שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו (ב״ר פ, י.):

אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה:

בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה, בטוחים היו על כחו של זקן (שם):

על החללים. לפשט את החללים, וכן תרגם אונקלוס לחלצא קטוליא:

חילם. ממונם, וכן עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז.), וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.), ועזבו לאחרים חילם (תהלים מט, יא.):

שבו. לשון שביה, לפיכך טעמו מלרע:

עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית, ועכרתם אותה, (תנחומא). מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין:

מתי מספר. אנשים מועטים:

הכזונה. הפקר:

את אחותנו. ית אחתנא:

קום עלה. לפי שאחרת בדרך (תנחומא וישלח ח.), נענשת ובא לך זאת מבתך:

הנכר. שיש בידכם משלל של שכם:

והטהרו. מעבודת אלילים:

והחליפו שמלתכם. שמא יש בידכם כסות של עבודת אלילים:

האלה. מין אילן סרק:

עם שכם. אצל שכם:

חתת. פחד:

אל בית אל. הקב״ה בבית אל, גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי״ת המשמשת בראשה, כמו הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (שמואל ב ט, ד.), כמו בבית מכיר, בית אביך (בראשית כד, כג.), כמו בבית אביך:

נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אדני יוסף, אם בעליו עמו, ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:

ותמת דבורה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך, מדברי רבי משה הדרשן למדתיה:

מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר, ונקברה ברגלי ההר:

תחת האלון. בשיפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר, והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון. ואגדה (ב״ר פא, ה.), נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו שמתה. ואלון בלשון יוני (אבל), (אחר) ולפיכך (ולפי ש)העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה:

עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו:

ויברך אתו. ברכת אבלים (ב״ר פא, ה.):

לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב ועקבה, אלא לשון שר ונגיד:

אני אל שדי. שאני כדאי לברך, שהברכות שלי:

פרה ורבה. על שם שעדיין לא נולד בנימין, ואף על פי שכבר נתעברה ממנו:

גוי. בנימין:

גוים. מנשה ואפרים (שם פד. ד.), שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים:

ומלכים. שאול ואיש בשת (שם), שהיו משבט בנימין שעדיין לא נולד (ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה (שופטים כא, א.), וחזרו ואמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב״ה אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו):

גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו ליעשות כמנין הגוים, שהם ע׳ אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר, שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות, כגוים בימי אליהו (בישן):