הלכות טומאת מת פרק כג

א) כל הכלים המצילין בצמיד פתיל, מצילין על כל מה שבתוכן -- בין אוכלין, בין משקין, בין בגדים וכלי שטף; זה הוא, דין תורה. אבל מדברי סופרים שכלי חרס המוקף צמיד פתיל, אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס אחרים שיהיו בתוכו; אבל אם היו בתוך כלי חרס המוקף, כלי שטף או בגדים -- הרי אלו טמאים.

ב) ומפני מה אמרו שלא יציל על הכול, כשאר כלים המצילין -- מפני ששאר הכלים המצילין, אינן מקבלין טומאה כלל, וכלי חרס מקבל טומאה, וכלי טמא אינו חוצץ; וכל כלי עמי הארץ בחזקת טומאה, כמו שיתבאר.

ג) ולמה לא אמרו כלי חרס של עמי הארץ, לא יציל על הכול, ושל חבר יציל על הכול, שהרי הוא טהור -- מפני שאין עם הארץ טמא בפני עצמו, ויאמר הואיל וכלי חרס מציל על הכול, אחד אני ואחד החבר; ולפיכך השוו, וגזרו שלא יציל על הכול.

ד) ולמה אמרו מציל, על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס -- מפני שאלו השלושה טמאים הן על גב עם הארץ, בין קודם שיהיו באוהל המת, בין אחר שהיו שם תחת צמיד פתיל. ולעולם לא ישאל החבר מעם הארץ, לא אוכלין ולא משקין ולא כלי חרס אלא על דעתו שהן טמאין -- שהרי אין להן טהרה לעולם, ולא יבוא בהם לידי תקלה.

ה) אבל כלי שטף, שואל אותם החבר מעם הארץ, ומטבילן מפני מגע עם הארץ, ומעריב שמשן, ומשתמש בהן בטהרות. לפיכך חשו חכמים, שמא ישאל ממנו כלי שטף, שכבר היה תחת צמיד פתיל בכלי חרס שלו, שהרי העם הארץ הזה מדמה שניצל, והרי הוא טמא טומאת שבעה; ויטביל החבר, ויעריב שמשו, וישתמש בו בטהרות, ויבוא לידי תקלה. ומפני זה, גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו.

ו) [ג] כלי חרס שמשתמשין בהן באפר הפרה, או בקודשים -- עמי הארץ נאמנין על טהרתן, מפני שהן נזהרים בהן הרבה; ולפיכך יצילו על הכול בצמיד פתיל, אף על פי שהם של חרס.

ז) [ב] אדם שהיה נתון בתוך החבית, ומוקפת צמיד פתיל -- טהור; ואפילו עשיה גולל לקבר. וייראה לי שזה שלא גזרו על האדם שהוא תחת צמיד פתיל בכלי חרס -- מפני שהוא דבר שאינו מצוי ברוב העיתים, לא גזרו בו.

ח) [ד] ארובה שבין בית לעלייה, וטומאה בבית, וקדירה נתונה על פי הארובה, ונקובה בכונס משקה -- הקדירה טמאה, והעלייה טהורה. הייתה שלמה -- כל שבעלייה מאוכלין ומשקין וכלי חרס, טהור; אבל אדם וכלי שטף שבעלייה, טמאים: שאין כלי חרס חוצץ, אלא על האוכלין ועל המשקין וכלי חרס; וכל שבעלייה זו טהורה, כאילו הוא תחת צמיד פתיל בכלי חרס. וטימאו האדם שבעלייה זו, מפני שהוא דבר המצוי.

ט) לפיכך אם היה בעלייה זו כלי מתכות וכיוצא בו מלא משקין -- הכלי טמא טומאת שבעה, והמשקין טהורין.

י) הייתה בה אישה לשה בעריבה של עץ -- האישה והעריבה טמאין טומאת שבעה, והבצק טהור כל זמן שעוסקת בו; פירשה, וחזרה ונגעה בו -- טימאתו. וכן אם פינה הבצק או המשקין לכלי אחר, מכלי שטף שבעלייה -- נטמאו במגע הכלי האחר.

יא) היה על פי ארובה זו שאר כלים המצילים בצמיד פתיל, שאינן מקבלין טומאה כמו שביארנו, ולפיכך אין מגע עם הארץ מטמא אותן, או שהיה כלי חרס הטהור לפרה אדומה או לקודש, שהכול נאמנין על טהרתן -- הרי זה מציל על כל מה שבעלייה.

יב) היה אוהל נטוי בעלייה, ומקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעלייה -- הרי זה מציל, ואף על פי שאין גגו על הארובה: שהאוהל מציל בכיסוי, כמו שביארנו.