י | וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: |
יא | וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־ |
לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך עוד. פללתי, לשון מחשבה, כמו הביאי עצה עשי פלילה (ישעיה טז, ג.): | |
יב | וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: |
לאחר שנשקם, הוציאם יוסף מעם ברכיו, כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל, לסמוך ידיו עליהם ולברכם: כשחזר לאחוריו מלפני אביו: | |
יג | וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת־ |
הבא לקראת חברו, ימינו כנגד שמאל חברו, וכיון שהוא הבכור מימן לברכה: | |
יד | וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת־ |
כתרגומו אחכמינון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך, ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו: | |
טו | וַיְבָרֶךְ אֶת־ |
טז | הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל־ |
מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי, כענין שנאמר ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו׳ אנכי האל בית אל: מנשה ואפרים: כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם: |