⇦ ⇨
חומש
שמות - שלישי
פרק ב׳, פסוקים י״א - כ״ה
יאוַיְהִי | בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו:

ויגדל משה. והלא כבר כתב ויגדל הילד, א"ר יהודא בר"א הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:

וירא בסבלותם. נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם (שמו"ר א, כז.):

איש מצרי. נוגש היה, ממונה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם (שמו"ר א, כח.):

מכה איש עברי. מלקהו ורודהו. ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:

יבוַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:

ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו:

וירא כי אין איש. שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר:

יגוַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:

שני אנשים עברים. דתן ואבירם הם, שהותירו מן המן:

נצים. מריבים:

למה תכה. אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד:

רעך. רשע כמותך:

ידוַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:

מי שמך לאיש. והרי עודך נער:

הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש:

ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל:

אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:

טווַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־הַבְּאֵר:

וישמע פרעה. הם הלשינו עליו:

ויבקש להרוג את משה. מסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה, ויצילני מחרב פרעה:

(וישב בארץ מדין. נתעכב שם, כמו וישב יעקב:):

וישב על הבאר. למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:

טזוּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:

ולכהן מדין. רב שבהן, ופירש לו מעבודת אלילים ונידוהו מאצלם:

את הרהטים. את בריכות מרוצות המים העשויות בארץ:

יזוַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם:

ויגרשום. מפני הנידוי:

יחוַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:
יטוַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּאן:
כוַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם:

למה זה עזבתן. הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו:

ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל:

כאוַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:

ויואל. כתרגומו, (ס"א כמשמעו) ודומה לו הואל נא ולין, (שופטים יט, ו.) ולו הואלנו, הואלתי לדבר. ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:

כבוַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
כגוַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה:

ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה, ומשה היה רועה וגו' ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו. (בר"י):

וימת מלך מצרים. נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.):

כדוַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב:

נאקתם. צעקתם, וכן מעיר מתים ינאקו (איוב כד, יב.):

את בריתו את אברהם. עם אברהם:

כהוַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:

וידע אלהים. נתן עליהם לב ולא העלים עיניו:

x
שמות שלישי (עם פרש״י) -- שמות: ב׳, י״א - כ״החומש:
ע״ב - ע״ותהילים:
פרק יב והבינוני... ״32״ ותענוגיותניא:
הל׳ שאלה ופקדון פרק ו-חרמב״ם ג״פ:
הל׳ טומאת צרעת פרק יגרמב״ם פ״א:
מ״ע רמבספר המצוות:
לעילוי נשמת הרב אליעזר צבי זאב ב״ר מרדכי שכנא ע״ה צירקינד