הלכות שאר אבות הטומאות
הלכות שאר אבות הטומאות. יש בכללן שלוש מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) דין טומאת נבילה; (ב) דין טומאת שרץ; (ג) דין טומאת שכבת זרע. ועבודה זרה מטמאה כשרץ, וטומאתה מדברי סופרים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות שאר אבות הטומאות פרק א
א) הנבילה,אב מאבות הטומאות: כזית מבשרה -- מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר; ומטמא את האדם במשא לטמא בגדים, כמרכב הזב.
ב) כיצד, אדם שנגע בנבילה -- נטמא, והרי הוא ראשון לטומאה. ואם נגע בכלים, אפילו בשעת מגעו בנבילה -- הרי הם טהורין; וכן כלים שעליו טהורין -- לפי שהוא ולד, ואין ולד מטמא כלים.
ג) אבל הנושא את הנבילה -- מטמא כלים בשעת נשיאתו, שנאמר "והנושא, את נבלתם -- יכבס בגדיו" (ויקרא יא,כח); ואותן הבגדים, ראשון לטומאה. ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, ואפילו בשעת נשיאתו, כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב.
ד) [ב] אחד בהמה וחיה, בין המותרין באכילה בין האסורין -- אם מתו, כולן בשרן מטמא בכזית. ושחיטת בהמה טהורה וחיה טהורה, מטהרת אותה בכל מקום: ואפילו שחט חולין בעזרה, וקודשים בחוץ -- הרי אלו טהורין; ואם אירע פסול בשחיטה -- הרי זו נבילה, כמו שביארנו בהלכות שחיטה, ומטמאה במשא.
ה) [ג] בהמה טמאה וחיה טמאה, אין השחיטה מועלת בה; ואחד השוחט אותה, או הנוחר או החונק או שמתה כדרכה -- הרי זו נבילה. וכל הנבילות מצטרפות לעניין טומאה לכזית, אחד טמאות ואחד טהורות.
ו) [ד] מוח, הרי הוא כבשר. ודם הנבילה -- אינו מטמא כנבילה, אלא הרי הוא כמשקין טמאין, שאינו מטמא לא אדם ולא כלים, מן התורה.
ז) [ה] חלב בהמה טהורה שמתה -- טהור, שנאמר "וחלב נבילה וחלב טריפה, ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד): מי שאיסורו משום נבילה וטריפה. ואם הוכשר במשקין המכשירין -- הרי זה כאוכלין טמאין, ואינו כבשר נבילה. והנוגע בחלב החופה את הכליה קודם הפרשה -- הרי זה טמא, כנוגע בכליה עצמה: שהרי כמה חוטין נמשכין ממנה בחלב.
ח) אבל בהמה טמאה, והחיה בין טהורה בין טמאה -- אחד בשרה ואחד חלבה לטומאה, ומטמא אדם וכלים בכזית כבשר הנבילה.
ט) [ו] הכוי -- חלבו מטמא כבשרו, וטומאתו בספק. לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקודשים; ואין חייבין כרת על טומאתו על ביאת המקדש, או על אכילת קודשיו.
י) [ז] ואלו דברים שאין מטמאין מן הנבילות -- העצמות; והקרניים והטלפיים, אפילו עיקרן הרך שאם ייחתך מן החי יוציא דם; והעור, אף על פי שאינו מעובד; והאלל, והגידים, והמרק והתבלין שמתבשלין עימה.
יא) במה דברים אמורים, בזמן שפירשו מן הנבילה. אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהן מחוברין בבשר, הרי זה טמא: והוא, שהיה בבשר כזית -- שאין אחד מכל אלו מצטרף לכזית. [ח] האלל, בין שפלטתו סכין בין שפלטתו חיה -- אינו מצטרף לכזית; ואם כנסו, והיה בו כזית -- מטמא.
יב) [ט] ואלו בהמות שעורותיהן כבשרן -- עור חזיר של יישוב, ועור חטורת הגמל הרכה, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה: הרי אלו מטמאין מן הנבילה. ואם עיבדן, או הלך בהן כדי עבודה -- הרי אלו טהורים. ואם עשה בהן מעשה שביטלן -- טהורין, אף על פי שלא הלך בהן כדי עבודה; כיצד, אוזן חמור שטליה לכפיפתו, טהורה.
יג) כמה הוא כדי עבודה, ארבעת מילין. ואיזו היא חטורת רכה, כל זמן שלא טענה: הגיע זמן לטעון ולא טענה, או שטענה קודם שיגיע זמנה -- הרי זה ספק.
יד) [י] המפשיט נבילת בהמה או חיה, בין טמאה בין טהורה, בין דקה בין גסה -- אם לשטיח הפשיט -- כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים, הנוגע בעור זה שהופשט טהור; ועד שלא הופשט שני טפחים, הנוגע בעור כנוגע בבשר.
טו) הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת -- הרי העור חיבור, עד שיפשיט את כל החזה. ואם הפשיטה מרגליה בלבד -- הרי העור כולו חיבור והנוגע בעור כנוגע בבשר, עד שיפריש העור כולו מעל הבשר.
טז) וכן המפשיט בשרצים -- חיבור, עד שיפשיט העור כולו. עור שעל הצוואר -- חיבור, עד שיפשיט את כולו. וכל עור שהוא חיבור לטמא, כך הוא חיבור להתטמא: שאם הייתה שחוטה, ונגעה טומאה בעור זה שהוא חיבור -- טמא הבשר.
יז) [יא] עור שיש עליו כזית נבילה -- הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשיערה שכנגדו מאחורי העור -- נטמא: מפני שהעור בשיערו שומר לבשר. במה דברים אמורים, שפלטתו חיה; אבל פלטתו סכין -- אם היה מרודד, בטל על גב העור.
יח) [יב] עור שיש עליו כשני חציי זיתים בשר נבילה, העור מבטלן; ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא -- שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע, אינו מטמא במשא.
יט) אבל שני חציי זיתים שתחבן בקיסם -- הנושא אותן טמא, שהרי נשא כזית; והנוגע טהור, שאין חיבורי אדם חיבור: והוא שיהיו שניהן מרודדין ודבוקין זה בזה, כדי שיינטלו כאחד; אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, בקיסם אחד -- אפילו הוליך והביא כל היום, טהור.
כ) [יג] בשר נבילה שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב -- טהור; לפיכך נצל הנבילה, ספק אם מטמא בכזית או אינו מטמא. בשר נבילה שיבש -- אם יכול לשרות בפושרין מעת לעת לחזור לח וראוי לכלב, מטמא; ואם לאו, טהור: ואפילו כאוכלין טמאין, אינו מטמא.
כא) [יד] בשר נבילה שהיה סרוח מעיקרו, ואינו ראוי למאכל אדם -- הרי זה טהור: שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא), עד שתהיה תחילתה ראויה לגר.
כב) [טו] שליה של נבילה -- הרי היא כפרש וכרעי, ואינה מטמאה כנבילה; ואם חישב עליה לאכילה, מיטמאה טומאת אוכלין. הקיבה והחלב של נבילה, טהורין מכלום.
כג) [טז] בהמה ששפעה חררת דם -- אף על פי שנפטרה מן הבכורה -- אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל, לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עימה; לפיכך היא טהורה, אף על פי שהייתה ראויה לגר על גב אימה.
כד) [יז] נבילה שנתערבה בשחוטה -- אם רוב מן השחוטה -- בטלה הנבילה בשחוטה, ואין הכול מטמא במגע; אבל אם נשא הכול, נטמא: שאי אפשר לשחוטה, שתחזור נבילה; אבל הנבילה -- אפשר שתטהר כשתיסרח, לפיכך תיבטל.