הלכות שחיטה פרק ו
א) נקובה כיצד, אחד עשר אברים הן שאם ניקב אחד מהן לבית חללו במשהו -- טריפה; ואלו הן -- תרבץ הושט, וקרום של מוח הראש, והלב עם הקנה שלו, והמרה, וקני הכבד, והקיבה, והכרס, והמסוס, ובית הכוסות, והדקין, והריאה עם הקנה שלה.
ב) תרבץ הושט -- כבר ביארנו שיעורו, ושהוא המקום מן הושט שאינו ראוי לשחיטה: אם ניקב לחללו במשהו, טריפה.
ג) שני קרומות יש למוח שבראש -- אם ניקב העליון הסמוך לעצם בלבד, הרי זו מותרת; ואם ניקב התחתון הסמוך למוח, טריפה. ומשיתחיל המוח להימשך לשדרה, והוא מחוץ לפולין שהם תחילת העורף -- יהיה לקרומו דין אחר; ואם ניקב חוץ לפולין, מותר. [ד] המוח עצמו שניקב, או נתמעך, והקרום קיים -- כשרה; ואם נשפך כמים או כדונג, טריפה.
ד) [ה] הלב שניקב לבית חללו, בין לחלל גדול שבשמאל בין לחלל קטן שבימין -- טריפה; אבל אם ניקב בשר הלב, ולא הגיע לחללו -- מותרת. וקנה הלב, והוא המזרק הגדול שיוצא ממנו לריאה -- הרי הוא כלב; ואם ניקב לחללו במשהו, טריפה.
ה) [ו] מרה שניקבה, וכבד סותמתה -- מותרת; ואם לא נסתם הנקב -- אף על פי שהוא סמוך לכבד, טריפה. [ז] נוויה שנמצאת במרה -- אם הייתה כמו גרעינה של תמרה שאין ראשה חד, מותרת; ואם היה ראשה חד כגרעינת הזית, אסורה: שהרי נקבה אותה, כשנכנסה; וזה שלא ייראה הנקב, מפני שהוגלד פי המכה.
ו) [ח] קני הכבד, והן המזרקים שבו, שבהן הדם מתבשל -- אם ניקב אחד מהם במשהו, טריפה; לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד -- אם הייתה מחט גדולה והיה הקצה החד שלה לפנים, בידוע שנקבה כשנכנסה; ואם היה הראש העגול לפנים, אומרין דרך סימפונות הלכה, ומותרת. [ט] הייתה מחט קטנה, הרי היא טריפה -- מפני ששני ראשיה חדין, ודאי נקבה; ואם נמצאת בסימפון הגדול שבכבד, והוא הקנה הרחב שבאמצע שבו נכנס המאכל לכבד -- הרי זו מותרת; ובשר כבד שהתליע, מותרת.
ז) [י] קיבה שניקבה, וחלב טהור סותם את הנקב -- מותרת. וכן כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו, הרי זה מותר -- חוץ מחלב הלב, והכיס שעל הלב כולו; והמחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין אברי המאכל ואברי הנשימה, והיא שקורעין אותה ואחר כך תיראה הריאה, והיא הנקראת טרפש הכבד והוא המקום הלבן שבאמצעה; וחלב המעי האחרון: שאברים אלו -- אין מגינין, לפי שהן קשין; ונקב שנסתם באחד מהן, אינו כסתום. וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור -- אינו סותם, אף על פי שהוא מותר.
ח) [יא] כרס שניקב, טריפה; ואין לו דבר שיסתום אותו, שהרי החלב שעליו אסור. וכן המסוס ובית הכוסות שניקב אחד מהן לחוץ, טריפה; ואם ניקב אחד מהן לתוך חלל חברו, מותרת. [יב] מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, כשרה. ואם נקבה נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות, ונמצאת טיפת דם במקום הנקב -- טריפה, שודאי קודם שחיטה ניקב; אבל אם אין דם במקום הנקב, הרי זו מותרת -- שמא אחר שחיטה דחקה המחט, ונקבה.
ט) [יג] בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה, כגון קורט של חלתית וכיוצא בו -- טריפה, שודאי נוקב; ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב, תיבדק.
י) כל אחד מבני המעיים שפסולת המאכל סובבת בהן, והן הנקראין דקין, שניקב -- טריפה. ויש מהם מלופפין ומוקפין זו לפנים מזו זו לפנים מזו בעיגול כמו נחש שנכרך, ואלו הן הנקראין הדר הכנה -- אם ניקב אחד מהן לחברו, כשרה: שהרי חברו מגן עליו. [יד] ומעיים שניקבו, וליחה סותמתן -- טריפה, שאין זו סתימה עומדת.
יא) בני מעיים שבא זאב או כלב או גוי וכיוצא בהן ונטלן, והרי הן נקובין אחר שהניחן -- תולין בו, ומותרת; ואין אומרין, שמא במקום נקב ניקב. נמצאו נקובין, ולא נודע אם קודם שחיטה ניקבו אם אחר שחיטה -- נוקבין בהן נקב אחר, ומדמין לו: אם היה הנקב הראשון כמותו, כשרה; ואם היה ביניהן שינוי, קודם שחיטה ניקב וטריפה. ואם מישמשו הידיים בנקב הספק -- כך צריך למשמש בנקב שמדמין לו, ואחר כך עורכין.
יב) [טו] בני מעיים שיצאו לחוץ, ולא ניקבו -- מותרת. ואם נתהפכו -- אף על פי שלא ניקבו, טריפה: שאי אפשר שיחזרו כמות שהיו, אחר שנתהפכו; ואינה חיה.
יג) [טז] המעי האחרון שהוא שווה ואין בו עיקום, והוא שהראי יוצא בו מן הערווה, והוא דבוק בין עיקרי הירכיים, הוא הנקרא חלוחלת -- אם ניקב במשהו, טריפה כשאר המעיים; במה דברים אמורים, שניקב לחלל הבטן. אבל אם ניקב במקום הדבוק בירכיים, מותרת; ואפילו ניטל ממנו מקום הדבק כולו, מותרת -- והוא, שישתייר מאורכו בשור כמו ארבע אצבעות.
יד) [יז] העוף -- אין לו כרס, ולא המסוס, ולא בית הכוסות; אבל יש לו כנגדן, זפק וקורקבן. וכל הטריפות שוות הן, בבהמה חיה ועוף. וזפק שניקב גגו במשהו, טריפה; ואיזה הוא גגו של זפק, זה שימתח עם הושט כשיאריך העוף צווארו. אבל שאר הזפק שניקב, מותר.
טו) [יח] שני כיסין יש בקורקבן -- החיצון אדום כמו בשר, והפנימי לבן כמו עור. ניקב זה בלא זה, מותר -- עד שיינקבו שניהן במשהו; ואם ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה, מותר.
טז) [יט] הטחול, אינו מן האברים שנקיבתן במשהו; ולפיכך לא מנו אותו חכמים בכללן, אלא יש לנקב שלו שיעור שאינו שווה בכולו. כיצד, הטחול ראשו האחד עבה, והשני דק כבריית הלשון -- אם ניקב בראש העבה נקב מפולש, טריפה. ואם ניקב נקב שאינו מפולש -- אם נשאר תחתיו כעובי דינר של זהב, מותר; פחות מזה, הרי הוא כמפולש וטריפה. אבל אם ניקב הדק, כשרה.
יז) [כ] כל אבר שאמרנו בו שאם ניקב במשהו טריפה -- כך אם ניטל כולו, טריפה: בין שניטל בחולי, או ביד, בין שנברא חסר. וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר, טריפה -- שכל היתר, כנטול הוא חשוב.
יח) כיצד, ניטל אחד מן המעיים או המרה וכיוצא בהן, בין בעוף בין בבהמה -- טריפה; וכן אם נמצא בהן שתי מררות או שני מעיים -- טריפה. וכן כל כיוצא בהן. אבל אם ניטל הטחול, או שנמצאו שניים -- מותרת, שאינו בכלל המנויין.
יט) [כא] המעי היתר שתיטרף בו הבהמה -- הוא היתר מתחילתו ועד סופו, עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה מתחילה ועד סוף, כמעי העוף; או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד, והרי הוא מובדל, בין בעוף בין בבהמה. אבל אם חזר ונתערב עם המעי, ונעשה אחד משני ראשיו, והרי שניהן מובדלין באמצע -- הרי זו מותרת, ואין כאן יתר.