הלכות מעילה פרק ד
א) המפריש מעות לחטאתו לעולתו ולאשמו, ולתורין ובני יונה -- מועלין בהן משעה שהפריש; הפריש לשלמים, אין מועלין בהן. [ב] הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח -- הרי זה ספק אם פשטה קדושה בכולו, או לא פשטה. לפיכך תיקבר, ולא ייפדה; ואם נפדה, אין מועלין בפדיונו.
ב) [ג] המפריש מעות לנזירותו, אסור ליהנות בהן; ואם נהנה, לא מעל -- מפני שהן ראויין לבוא כולן שלמים, ואין בשלמים מעילה אלא באימוריהן אחר זריקת דמים. מת, ייפלו לנדבה: היו מפורשין -- דמי חטאת, ילכו לים המלח, ולא נהנין, ולא מועלין; דמי עולה, יבואו עולה, ומועלין בהן.
ג) אמר אלו לחטאתי, והשאר לנזירותי -- אם נהנה בכל השאר, מעל; נהנה במקצתו, לא מעל. וכן אם אמר אלו לעולתי, והשאר לנזירותי, ונהנה בכולן -- מעל; נהנה במקצתן, לא מעל -- שאין בדמי שלמים מעילה.
ד) הפריש מעות ואמר, אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמיי, ונתערבו -- מועלין בכולן, ומועלין במקצתן. וכיצד יעשה, ייקח שלוש בהמות, ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על החטאת, ודמי עולה על העולה, ודמי שלמים על שלמים.
ה) [ד] אחד ממחוייבי קינין, שהפריש מעות ואמר, אלו לחובתי -- מועלין בכולן, ומועלין במקצתן. ואם מת -- ייפלו לנדבה, כמו שביארנו בנזירות; ומועלין בהן.
ו) [ה] המפריש חטאת על אכילת חלב, והביאה על אכילת דם -- הרי זה לא כיפר, לפיכך לא מעל. הפריש מעות לחטאת חלב, וקנה בהן חטאת דם בשוגג -- כיפר, לפיכך מעל; במזיד -- לא כיפר, לפיכך לא מעל.
ז) [ו] המפריש שתי סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לחולין -- הואיל וקנה חולין בדמי אשם, מעל, וחייב לשלם עשרה דינרים שהם שתי סלעים וחומשו, ויביא בהן אשם; ויביא קרבן אשם, על מעילתו.
ח) לפיכך אם היה האחד משני האילים שקנה יפה שתי סלעים, והשני יפה עשרה דינרין -- יביא השווה עשרה, אשם תחת המעילה עם החומש; ויביא השווה שתי סלעים, אשם על מעילתו.
ט) לקח אחד לאשם, ואחד לחולין -- אם היה של אשם יפה שתי סלעים, יביא אותו לאשמו הראשון. וכן אם היה זה החולין יפה שתיים -- יביא אותו אשם מעילתו, שהרי מעל בסלע אחת מדמי האשם; וישלם חמישה דינרין, וייפלו לנדבה.
י) [ז] הנהנה מדמי חטאת, עד שלא קרבה חטאתו -- יוסיף חומש על מה שנהנה, ויביא בדמים חטאתו, ויביא קרבן אשם, על מעילתו; וכן אם נהנה מדמי אשם, עד שלא קרב אשמו -- יוסיף חומש, ויביא בדמים אשמו, ויביא אשם אחר, למעילתו: שקרבנות המזבח, מעילתן לקרבנות המזבח. וקודשי בדק הבית, מעילתן לבדק הבית.
יא) נודע לו שמעל, ואחר כך קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו, או שהפרישה, ולא כללה בדמי חטאתו -- יוליך המעילה וחומשה לים המלח; נודע לו שמעל אחר שקרבה חטאתו -- ייפלו מעות המעילה וחומשה לנדבה, שאין מפרישין כתחילה לאיבוד. ובין כך ובין כך, יביא אשם מעילתו.
יב) ובאשם, בין שנודע לו שמעל קודם שקרב אשמו, או אחר שקרב -- תיפול מעילתו וחומשה לנדבה, מפני שהיא כמותר אשם; ויביא אשם מעילתו.
יג) [ח] המוכר עולתו, ושלמיו -- לא עשה כלום. ודין תורה, שיחזרו המעות חולין כמו שהיו; וקנסו אותו חכמים, שייפלו המעות לנדבה: אפילו הייתה הבהמה שווה ארבעה, ומכרה בחמישה -- החמישה כולן ייפלו לנדבה. ואין כאן מעילה -- לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.
יד) [ט] יש מעילה בנדרים. כיצד, האומר כיכר זו עליי קרבן, או הקדש, ואכלה -- מעל, אף על פי שהיא מותרת לאחרים; לפיכך אין לה פדיון, שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד. אמר כיכר זו קודש, או קרבן, ואכלה, בין הוא בין אחר -- מעל; לפיכך יש לה פדיון.
טו) הייתה לפניו כיכר של הפקר, ואמר כיכר זו הקדש -- נטלה על מנת לאוכלה, מעל לפי כולה; על מנת להורישה, מעל לפי טובת הניה שבה.
טז) [י] האומר לחברו, כיכרי עליך הקדש, וחזר ונתנה לו -- המקבל מתנה זו מעל, לכשיוציא: שהרי הנותן, אינה אסורה עליו. וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות, יש בהן מעילה לנאסר בהן. וכל דברים הנאסרין עליו מנדר כזה, מצטרפין; ואם נהנה בכולן בשווה פרוטה, מעל.
יז) [יא] האומר הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום, וטלית זו קרבן אם לא תישרף היום, ועבר היום, ולא נקצצו הנטיעות ולא נשרפה הטלית -- הרי הן הקדש; וייפדו כשאר ההקדשות, ואחר כך ייהנה בהן.
יח) אבל אם אמר הרי הנטיעות האלו קרבן, עד שייקצצו -- אינו יכול לפדותן: שבכל עת שייפדו -- יחזרו הקדש, עד שייקצצו; וכיון שנקצצו -- אינן צריכין פדיון, אלא נהנין בהן מיד. במה דברים אמורים, בשפדין המקדיש. אבל אם פדין אחר -- הרי אלו יוצאין לחולין, אף על פי שעדיין לא נקצצו; ויהיו מותרין אף למקדיש.