הלכות שכנים פרק ד
א) מי שהיתה לו עלייה למעלה מביתו של חבירו ונפל כותל מכותלי הבית אין בעל העלייה נותן לו כלום ביציאותיו וכופה את בעל הבית לבנותו כשהיה, אבל אין בעל הבית כופה לבעל העלייה לבנות כותל עלייה שנפל, והתקרה של בית הרי היא של בעל הבית והמעזיבה שעל התקרה הרי היא של בעל העלייה.
ב) נפלו שניהם הבית והעלייה הרי שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר, ואם נשתברו מקצת האבנים רואין אי זו ראויה להשתבר אם אבני הבית או אבני העלייה, ודבר זה ידוע מדרך הנפילה אם נפל העליון על התחתון והרסו או נשמט התחתון ונפל העליון ונהרס, ואם אינן יודעין כיצד נפל חולקין האבנים השלימות והשבורות.
ג) אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות כדי שיבנה עלייתו על גביו והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית כשהיה, ויושב ודר בתוכו עד אשר יתן כל יציאותיו ואחר כך יצא ויבנה עלייתו אם רוצה.
ד) ואם אין אחד מהן יכול לבנות בעל העלייה נוטל שליש הקרקע ובעל הבית שני שלישים.
ה) רצה בעל הבית לבנות ביתו בונה כשהיה, ואם בא לשנות בכותלים אם חיזק אותן והרבה ברחבן יותר ממה שהיו שומעין לו, רצה למעט ברחבן או לפחות מחזקן כגון שהיו אבנים וביקש להחזיר לבנים וכיוצא בהן אין שומעין לו, בא לשנות את התקרה לקורות כבדין וחזקין שומעין לו, לפחות ברחבן פחות ממה שהיו אין שומעין לו, הרבה בחלונות או שהוסיף בגובה הבית אין שומעין לו, מיעט בחלונות או שמיעט בגובה הבית שומעין לו, וכן בעל העלייה בונה אותה אם רצה כשהיתה, ואם בא לשנות הכותלים להרחיב ולהחזיק אין שומעין לו מפני שהוא מכביד על כותל התחתון, אבל למעט שומעין לו, וכן בקורות תקרה העליונה אם שינה אותם לקלים ממה שהיו שומעין לו, לכבדים מהן אין שומעין לו, הרבה בחלונות או שמיעט בגובה העלייה שומעין לו, אבל אם מיעט בחלונות או הרבה בגבהה אין שומעין לו.
ו) נתדלדלו קורות הבית וירדו לאויר הבית אם הגיעו לתוך עשרה טפחים סותר ובונה, ואם לא הגיעו יכול בעל העלייה לעכב עליו, ואפילו אמר לו בעל הבית אני אשכור לך מקום כדי שתדור בו עד שאתקן התקרה אין שומעין לו שהרי אומר לו איני רוצה שאטרח ממקום למקום כדי שתתקן את ביתך.
ז) התנו ביניהם דבר זה אם נשאר בגובה הבית כדי שיקח אדם חבילה בינונית על ראשו ויכנס בה תחת קורות אלו שנעקמו אינו סותר, ואם אינו יכול להכנס בה עד שיכוף את ראשו סותר ומתקן ובונה ואין בעל העלייה יכול לעכב שהרי התנו ביניהם תחלה.
ח) בית הבד שהוא בנוי בעובי ההר וגינה אחת על גביו, ונפחתו שמי בית הבד כארבעה טפחים או יותר הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה עד שיעשה זה לבית בדו כיפין, ויתקן העליון קרקע גינתו ויזרע כל גינתו.
ט) שתי גנות זו על גב זו והירק בינתיים בגובה עובי הארץ שביניהם כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול אותו מעיקרו הרי הוא שלו ובלבד שלא יאנוס את עצמו והשאר של תחתון, היה מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו לא יטול העליון ואם נטל אין מוציאין אותו מידו, אבל האילן העומד על המצר אף על פי שהוא נוטה לתוך שדה אחת מהן הרי שניהם חולקין בפירותיו.
י) שטף נהר את זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו ואמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום יישוב הארץ אלא יעמדו במקומן, ואם עקרן הנהר בגושיהן כששתלן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל שלש שנים ולאחר שלש הכל לבעל השדה, ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד.
יא) כיוצא בו המוכר זיתיו לעצים אם פסק עמו לקוץ מיד כל הפירות שיעשו הרי הן לבעל הקרקע, ואם התנה עמו לקוץ כל זמן שירצה כל הפירות שיוציאו לבעל העצים, מכר סתם אם עשו פחות מרביעית לסאה חוץ מן ההוצאה הרי אלו של בעל הזיתים עשו רביעית לסאה חוץ מן ההוצאה הרי אלו יחלוקו.
הלכות שכנים פרק ה
א) חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם, אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו, עשה אחד מהן מעצמו אם גילה השני דעתו שנוח לו במה שעשה חבירו מגלגלין עליו את הכל ונותן חלקו בהוצאה.
ב) מי שיש לו בית בחצר אחרת בני החצר משעבדין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול אבל בשאר הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהם באותה חצר משעבדין אותו על הכל.
ג) אחד מן השותפין בחצר שביקש להעמיד בה בהמה או רחיים או לגדל בה תרנגולין חבירו מעכב עליו, וכן שאר הדברים שאין דרך אנשי המקום לעשותן בחצרותיהן בכולן השותפין מעכבין זה על זה, חוץ מן הכביסה לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר.
ד) אחד חצר השותפין ואחד מבוי שאינו מפולש כל בני המבוי מעכבין זה על זה שלא להשתמש במבוי אלא בדברים שדרך בני המדינה להשתמש בהן במבואות.
ה) אחד מן השותפין בחצר שהעמיד בהמה או רחיים וכיוצא בהן בחצר ולא מיחה בו שותפו הרי זה מעכב עליו כל זמן שירצה, ואם העמיד בפני בהמה זו וכיוצא בה מחיצה גבוהה עשרה טפחים החזיק שהשותפין מקפידין על המחיצה והואיל והניחו מחל, במה דברים אמורים בחצר השותפין אבל בחצר חבירו אפילו העמיד בהמתו ועשה לו מחיצה לא החזיק שהדבר ידוע שאין זה אלא דרך שאלה, והוא הדין לכל מעמיד תנור וכיריים ומגדל תרנגולין וכיוצא בהן, שאם תאמר החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו.
ו) אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר חבירו מעכב עליו מפני שמסתכל בו ממנו, ואם פתח יסתום, וכן לא יפתחו השותפים בחצר פתח בית כנגד פתח בית או חלון כנגד חלון, אבל פותח אדם לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, מפני שאומר לו הריני כאחד מבני רשות הרבים שרואין אותך.
ז) ואף על פי כן לא יפתח אדם חנות כנגד פתח חצר חבירו שזה היזק קבוע תמיד, שהרי בני רשות הרבים עוברים ושבים וזה יושב בחנותו כל היום ומביט בפתח חבירו.
ח) אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו, אפילו בנה עלייה על גבי ביתו לא יעשה לה פתח לתוך החצר לפי שמרבה עליהן את הדרך נעשה כמי שהיה לזה שכן אחד ונעשו לו שכנים הרבה, אבל פותח הוא פתח עלייה לתוך ביתו, ואם רצה לחלוק חדרו לשנים חולק.
ט) מכאן אתה למד שאחד מן השותפין שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחרת יש לחבירו לעכב עליו מפני שמרבה עליו את הדרך, וכן המשכיר ביתו לבעל בית אחד ואחר כך הביא עמו קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד בבית זה הרי המשכיר מעכב עליו.
י) היה פתח של אחד מן השותפין קטן אינו יכול להרחיבו שהרי שותפו אומר לו בפתח קטן אני יכול להסתר ממך בשעת תשמיש ואיני יכול להסתר ממך בפתח גדול, ואם היה הפתח גדול לא יעשנו שנים שהרי אומר לו בפתח אחד אני יכול להסתר בשנים איני יכול.
יא) אבל מי שהיה לו פתח קטן לרשות הרבים ורצה להרחיבו, או היה רחב ורצה לעשותו שנים אין חבירו שכנגדו מעכב עליו, ואין צריך לומר בני רשות הרבים שאינן יכולין לעכב עליו.
יב) כופין בני מבוי זה את זה לעשות להן לחי או קורה למבוי.
יג) מי שיש לו פתח למבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי, ומבוי המפולש לרשות הרבים ובקשו בני המבוי להעמיד להם דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהם מפני שפעמים דוחקין הרבים ונכנסין בו.
יד) מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך, ואם היה מבוי מפולש פותח כל פתח שירצה לכתחלה.
טו) היה לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש הרי זה פותחו בכל עת שירצה, ואם פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו, וכן אחד מבני מבוי שבקש לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו שמא יבא עליהם מס ומתמעט מחלקן מן המס הקצוב על בני המבוי, לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי הרי זה סותם פתחו בכל עת שירצה.
טז) חמש חצרות הפתוחות למבוי שאינו מפולש כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה, וכן השנייה משתמשת לעצמה ומשתמש עם החיצונה ואינה משתמשת עם השאר, נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה, לפיכך אם בעל השנייה בנה איצטבא כנגד פתחו וסתמו אין החיצונה יכולה לעכב עליו, אבל כל הפנימיות מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך באורך שהרי מקיפין האיצטבא, וכן בעל השנייה שפתח לחצרו פתח שני בינו ובין החיצונה אין החיצונה מעכבת עליו שאין לו להשתמש אלא מפתחו ולחוץ, אבל אם פתח הפתח השני בינו ובין השלישי הפנימית מעכבת עליו שאין לו להשתמש במבוי אלא מפתח חצרו הראשון ולחוץ, וכן הדין בכולן.
הלכות שכנים פרק ו
א) כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להן בית הכנסת ולקנות ספר תורה ונביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הצבור.
ב) מי שלקח עיר בארץ ישראל כופין אותו בית דין ליקח לו דרך מארבע רוחותיה משום יישוב ארץ ישראל, וכופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ.
ג) מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים אבל בשאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל.
ד) כשהן גובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קריבת הבתים מן החומה כל הסמוך לחומה נותן יותר.
ה) וכל הדר בעיר שנים עשר חדש או שקנה בה בית דירה נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכין לתקון החומה והדלתות ושכר הפרשין השומרין את המדינה, וכל כיוצא בדברים אלו ששומרין את העיר.
ו) כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפילו מן החכמים, ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ.
ז) היו חופרין נהר להביא בו מים למדינה גובין אף מן היתומים שזו זכות להם כדי שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם, לפיכך אם אירע להם דבר שלא באו המים הואיל ולא נהנו מהן היתומים מחזירין להם כל מה שנלקח מהן, וכן כל כיוצא בזה.
ח) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות, היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו או טחון אחרת, אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי, ואפילו היה מבני מבוי אחר אינן יכולין למנעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות, אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ מצד מרחץ של זה יש להן למנעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למנעו.
ט) רוכלין המחזירין בעיירות אין בני המדינה יכולין לעכבן שתקנת עזרא היא שיהיו מחזירין כדי שיהיו הבשמים מצויין לבנות ישראל, אבל אינן קובעין מקום ויושבין בו אלא מדעת בני העיר ואם תלמיד חכם הוא קובע מקום בכל מקום שירצה.
י) הסוחרים שמביאין סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבין עליהם, ואם מכרו ביום השוק בלבד אין מונעין אותם, והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים אפילו ביום השוק, ואם יש להן מלוה בעיר מוכרין כדי פרנסתם אפילו בלא יום השוק עד שיפרעו חובן וילכן להן.
יא) אחד מבני מבוי שאינו מפולש שביקש להעשות רופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות של גויים בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם הנכנסין והיוצאין, וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי שכותב השטרות ולא למלמדי תינוקות של גויים.
יב) חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן, וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן.
יג) מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ, ושניהם עושין פותחת על הבור, בעל הבור כדי לשמור את מימיו, ובעל חצר משום חשד אשתו שלא תכנס לשם אלא מדעתו.
יד) מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואין מכניס לתוכה תגרים ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת, והחיצון זורע את הדרך, החזירו את הדרך מן הצד מדעת שניהם הרי זה נכנס ויוצא בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכה תגרים ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת, וכל אחד מהן יש לו לעכב על חבירו בזריעת הדרך שנתנו מן הצד.