וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח.):

ישקו העדרים. משקים הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה:

ונאספו. רגילים היו להאסף, לפי שהיתה האבן גדולה:

וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר, לפי שכל דבר ההוה תמיד, כבר היה ועתיד להיות:

והשיבו. תרגומו ומתיבין:

באה עם הצאן. הטעם באל״ף, ותרגומו אתיא, ורחל באה, הטעם למעלה בבי״ת, ותרגומו אתת, הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה:

הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירי יום אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו׳ (ב״ר ע, יא.):

לא נוכל. להשקות לפי שהאבן גדולה:

וגללו. זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד:

ויגש יעקב ויגל. כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול (ב״ר ע, יב.):

ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת:

כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח.). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה:

ותגד לאביה. לפי שאמה מתה, לא היה לה להגיד אלא לו (ב״ר ע, יג.):

וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים (ב״ר שם):

ויחבק. כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים הביא והנם בחיקו (ב״ר שם):

וינשק לו. אמר, שמא מרגליות הביא והם בפיו (ב״ר שם):

ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו:

אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה, הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו:

הכי אחי אתה. לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם:

ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תיבה שהיא לשון עבר, הוסיף וי״ו בראשה, היא הופכת התיבה להבא:

רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכג.):

תאר. הוא צורת הפרצוף, לשון יתארהו בשרד (ישעיה מד, יג.), קונפ״אס בלע״ז (צירקעל):

מראה. הוא זיו קלסתר: