פרק כט | |
א | וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי־ |
משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח.): | |
ב | וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה־ |
משקים הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה: | |
ג | וְנֶאֶסְפוּ־ |
רגילים היו להאסף, לפי שהיתה האבן גדולה: וגוללין ותרגומו ומגנדרין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר, לפי שכל דבר ההוה תמיד, כבר היה ועתיד להיות: תרגומו ומתיבין: | |
ד | וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: |
ה | וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת־ |
ו | וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם־ |
הטעם באל״ף, ותרגומו אתיא, ורחל באה, הטעם למעלה בבי״ת, ותרגומו אתת, הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה: | |
ז | וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא־ |
לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירי יום אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו׳ (ב״ר ע, יא.): | |
ח | וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל־ |
להשקות לפי שהאבן גדולה: זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד: | |
ט | עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל | בָּאָה עִם־ |
י | וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־ |
כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול (ב״ר ע, יב.): | |
יא | וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת־ |
לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת: | |
יב | וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־ |
קרוב לאביה, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח.). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה: לפי שאמה מתה, לא היה לה להגיד אלא לו (ב״ר ע, יג.): | |
יג | וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת־ |
כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים (ב״ר שם): כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים הביא והנם בחיקו (ב״ר שם): אמר, שמא מרגליות הביא והם בפיו (ב״ר שם): שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו: | |
יד | וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים: |
מעתה אין לי לאספך הביתה, הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו: | |
טו | וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי־ |
לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם: כמו ותעבדני, וכן כל תיבה שהיא לשון עבר, הוסיף וי״ו בראשה, היא הופכת התיבה להבא: | |
טז | וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: |
יז | וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת־ |
שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכג.): הוא צורת הפרצוף, לשון יתארהו בשרד (ישעיה מד, יג.), קונפ״אס בלע״ז (צירקעל): הוא זיו קלסתר: |