הלכות נזירות פרק ח
א) תגלחת טהרה כיצד היא -- כשיגמור הנזיר ימי נזירותו, מביא שלוש בהמות, כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים. הביא שלושתן ולא פירש -- הראויה לחטאת תקרב חטאת, והראויה לשלמים שלמים, והראויה לעולה עולה.
ב) ומביא עם איל השלמים, שישה עשרונות ושני שלישי עישרון סולת -- אופה מהן עשרים חלה, עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות; ומושח העשרים ברביעית שמן. ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי. ומביא העשרים בכלי אחד.
ג) [ב] ושוחט החטאת תחילה, ואחר כך העולה, ואחר כך שלמים, ואחר כך מגלח; ואם גילח אחר ששחט החטאת או העולה, יצא. ומבשל השלמים, או שולקן. ולוקח מן הרוטב של זבחי השלמים, ונותן על השיער, ואחר כך משליכו לאש תחת דוד השלמים; ואם השליכו תחת החטאת, יצא.
ד) [ג] והיכן מגלח שיערו, בעזרת הנשים בלשכת הנזירים שהייתה שם בקרן מזרחית דרומית; ושם מבשלין את שלמיהן, ומשליכין שיערן לאש. ואם גילח במדינה, יצא. ובין שגילח במדינה, ובין שגילח במקדש -- הוא משליך שיערו תחת הדוד; ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח, שנאמר "פתח אוהל מועד" (במדבר ו,יח) -- לא שיגלח כנגד הפתח, שזה בזיון מקדש הוא.
ה) [ד] ואחר כך נוטל הכוהן את הזרוע, בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק אחד; ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה, ומניפן. ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין, ולהיטמא למתים.
ו) [ה] נזיר ממורט, אינו צריך להעביר תער; ואף על פי שאין לו שיער, או שאין לו כפיים -- הרי זה מקריב קרבנותיו, וישתה וייטמא. ואם הביא קרבנותיו, ולא גילח ראשו -- אין התגלחת מעכבת, אלא שותה ומיטמא לערב: שמשייזרק עליו אחד הן הדמים, הותר -- אף על פי שלא נתן על כפיו, ולא הניף; שכל דברים אלו, למצוה ולא לעכב. [ו] אף על פי שאין התגלחת מעכבת עליו, מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרובה; ונזיר שגילח שלא בתער, או שגילח ושייר שתי שערות -- לא עשה כלום, ולא קיים מצות גילוח, בין נזיר טהור, בין נזיר טמא.
ז) גילח והניח שתי שערות, וצמח ראשו כולו, וחזר וגילחו כולו עם אותן שתי השערות, או שגילח אחת ונשארה אחת -- הרי זה קיים מצות גילוח; נשרה אחת, וגילח אחת -- אין כאן מצות גילוח.
ח) גילח על השלמים, ונמצא פסול -- תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו; גילח על החטאת, ונמצאת שנשחטה שלא לשם חטאת, ואחר כך הביא השלמים והעולה, וקרבו כמצותן -- תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. [ט] גילח על העולה ועל השלמים, ונשחטו שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנות אחרות להקריבן לשמן -- תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. [י] גילח על שלושתן, ונמצא אחד מהן כשר -- תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן.
ט) [יא] כל מקום שאמרנו, תגלחתו פסולה -- הרי הוא כמי שנתגלח בתוך ימי נזירותו, שהוא סותר שלושים יום, כמו שביארנו; ונמצא מונה שלושים יום אחר התגלחת הפסולה, ומביא קרבנותיו.
י) [יב] שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן -- כשרין, ואין עולין לבעלים לשם חובה; ונאכלין ליום אחד, ואין טעונין לחם, ולא מתנות, ולא זרוע.
יא) [יג] שלוש בהמות האלו, והלחם הבא עימהן -- הכול מן החולין, כשאר נדרי הקדש, כמו שיתבאר במקומו. [יד] האומר הריני נזיר, על מנת שאגלח ממעות מעשר שני -- הרי זה נזיר; ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר, אלא מן החולין.
יב) [טו] האיש שנדר בנזיר -- יש לו להביא קרבנות אביו לעצמו, ומגלח עליהן; ואין האישה מגלחת, על קרבנות אביה: ודבר זה, הלכה מפי הקבלה הוא. כיצד, מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות לקנות בהן קרבנותיו, ומת והניח המעות סתומין, ואמר אחרי מות אביו, הריני נזיר על מנת שאביא קרבנותיי ממעות שהפריש בהן אבי לקרבנותיו -- הרי זה מביא מהן קרבנותיו.
יג) וכן אם היה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומין, ומת האב, ואמר הבן אחר מות אביו, הריני מגלח על מעות אבי -- הרי זה מביא קרבנותיו מהן; אבל אם לא אמר, ייפלו המעות לנדבה.
יד) מת האב והניח בנים רבים -- חולקין המעות הסתומין, מפני שהיא ירושה להן; ויש לכל אחד מהן, לגלח על חלקו. והבכור, נוטל בהן פי שניים.
טו) [טז] בין שהיה האב נזיר עולם, והבן נזיר זמן קצוב, בין שהיה האב נזיר זמן קצוב, והבן נזיר עולם -- הרי זה מגלח ומביא קרבנותיו, ממעות נזירות אביו.
טז) [יז] הפריש אביו מעות להביא בהן קרבנות טומאה, ומת -- אין הבן מביא בהן קרבנות טהרה; וכן אם הפרישן האב לקרבן טהרה, אין הבן מגלח עליהן תגלחת טומאה: שדברים אלו ספק הן. ואם הביא זבחיו, לא עלו לו.
יז) [יח] האומר הרי עליי לגלח נזיר -- חייב להביא קרבנות תגלחת טהרה, ומקריבן על ידי איזה נזיר שירצה. אמר הרי עליי חצי קרבנות נזיר, או אם אמר הרי עליי לגלח חצי נזיר -- הרי זה מביא חצי הקרבנות לאיזה נזיר שירצה, ואותו נזיר משלים קרבנותיו משלו; אבל אם אמר הרי עליי קרבנות חצי נזיר -- הרי זה מביא קרבנות נזיר שלם, שאין לנו חצי נזירות.
יח) [יט] האומר הריני נזיר, ועליי לגלח נזיר, ושמע חברו ואמר, ואני -- הרי חברו נזיר, ואינו חייב לגלח נזיר אחר: שהרי לא התפיס עצמו אלא בנזירות. ואם אמר ואני ועליי לגלח נזיר, הרי זה חייב. ואם היו פיקחין, כל אחד מהן מביא קרבנותיו על ידי חברו; ואם לא עשו כן, חייבין לגלח נזירים אחרים.
יט) [כ] האומר הרי עליי לגלח חצי נזיר, ושמע חברו ואמר, ואני ועליי לגלח חצי נזיר -- זה מביא חצי קרבנותיו של זה, וזה מביא חצי קרבנותיו של זה, וכל אחד מהן משלים קרבנותיו, אם היו פיקחין; ואם לאו, זה מביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה, וזה מביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה.