| יז | וַיַּקְרֵב אֶת־ |
|
וימלא כפו. היא קמיצה: מלבד עלת הבקר. כל אלה עשה אחר עולת התמיד: | |
| יח | וַיִּשְׁחַט אֶת־ |
| יט | וְאֶת־ |
|
והמכסה. חלב המכסה את הקרב: | |
| כ | וַיָּשִׂימוּ אֶת־ |
|
וישימו את החלבים על החזות. לאחר התנופה נתנן כהן המניף לכהן אחר להקטירם ע, נמצאו העליונים למטה: | |
| כא | וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹה כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה: |
| כב | וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת־ |
|
ויברכם. ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא: וירד. מעל המזבח: | |
| כג | וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־ |
|
ויבא משה ואהרן וגו׳. למה נכנסו, מצאתי בפרשת מלואים בברייתא הנוספת על תורת כהנים שלנו, למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת, או לא נכנס אלא לדבר אחר, הריני דן ירידה וביאה טעונות ברכה, מה ירידה מעין עבודה, אף ביאה מעין עבודה, הא למדת למה נכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת. דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקב״ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל: ויצאו ויברכו את העם. אמרו ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו (תהלים צ, יז.), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל ז׳ ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו, ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳, אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו: | |