הלכות איסורי מזבח פרק ה
א) שאור ודבש אסורין לגבי המזבח, ואוסרין בכל שהן -- שנאמר "כי כל שאור, וכל דבש -- לא תקטירו..." (ויקרא ב,יא); ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן, או לשם קרבן. ואחד המקטירן עצמן, או המקטיר תערובות שלהן -- לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו; ואם הקטיר שניהם כאחד, אינו לוקה אלא אחת -- לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד.
ב) נפל מהן כל שהוא בקטורת, נפסלה; ואם הקטיר ממנה בהיכל, לוקה. ואין הקטרה פחותה מכזית. [ג] העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח -- פטור, שנאמר "ואל המזבח לא יעלו, לריח ניחוח" (ויקרא ב,יב), לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים.
ג) אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור -- הואיל והוא מן הקרבן, לוקה. [ד] כיצד, המעלה מבשר חטאת ואשם, או מבשר קודשים קלים, או משיירי המנחות, או ממותר העומר, או מחטאת העוף, או מלחם הפנים ושתי הלחם, או מלוג שמן של מצורע -- המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש, בין למזבח בין לכבש -- לוקה: אף על פי שאין כל אלו ראויין להקטרה, הואיל והם קרויין קרבן, חייב עליהן, שנאמר "קרבן ראשית, תקריבו אותם -- לה'..." (ויקרא ב,יב).
ד) [ה] וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראויין להקטרה -- כגון בשר חטאות ואשמות, ושיירי מנחות, וכיוצא בהן: מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאישים, הרי שאריתו בבל תקטירו.
ה) [ו] המקטיר אברי בהמה טמאה על גבי המזבח -- לוקה, ואף על פי שאיסור הקרבתה מכלל עשה: שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקרב, הא טמאה לא תאכל ולא תקריב -- כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו, כך לוקה על הקרבתה.
ו) אבל המקריב אברי חיה טהורה -- עובר בעשה, ואינו לוקה. ומניין שהוא בעשה -- שנאמר "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן -- תקריבו" (ויקרא א,ב), הא מן החיה לא תקריבו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.
ז) הגונב או הגוזל, והקריב -- הקרבן פסול; והקדוש ברוך הוא קראו שונאו, שנאמר "שונא גזל, בעולה" (ישעיהו סא,ח). ואין צריך לומר, שאינו מתקבל. ואם נתייאשו הבעלים -- הקרבן כשר, ואפילו היה חטאת שהכוהנים אוכלין את בשרה. ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה -- אם נודעה לרבים -- אינה מכפרת, אף על פי שנתייאשו הבעלים: כדי שלא יאמרו, מזבח אוכל גזילות. וכן העולה. [ח] גונב עולת חברו, והקריבה סתם -- נתכפרו בה הבעלים הראשונים.
ח) [ט] אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל, ולא מן החדש קודם לעומר, ולא מן המדומע, ואין צריך לומר מעורלה וכלאי הכרם -- מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהקדוש ברוך הוא שונאה. ואם הביא, לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן; אבל נתקדשו להיפסל, ויהיו כקודשים שנפסלו.
ט) [י] כל המנחות -- אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחילה, שהרי נאמר בהן "ביכורים, לה'" (ויקרא ב,יד); ואם הביא, כשר. ומביאין נסכים מן המוקצה, ביום טוב.
י) [יא] מצות עשה למלוח כל הקרבנות, קודם שיעלו למזבח -- שנאמר "על כל קרבנך, תקריב מלח" (ויקרא ב,יג). ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח -- חוץ מיין הנסכים, והדם, והעצים; ודבר זה קבלה, ואין לו מקרא לסמוך עליו.
יא) ומצוה למלוח הבשר יפה יפה, כמולח בשר לצלי -- שמהפך את האבר, ומולח; ואם מלח כל שהוא, אפילו בגרגר מלח אחד -- כשר. [יב] הקריב בלא מלח כלל -- לוקה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך" (ויקרא ב,יג). ואף על פי שלוקה, הקרבן כשר והורצה: חוץ מן המנחה -- שהמלח מעכב בקמיצה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך, מעל מנחתך" (שם).
יב) [יג] המלח שמולחין בו כל הקרבנות -- משל ציבור, כמו העצים; ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנו, מביתו. ובשלושה מקומות היו נותנין המלח -- בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח: בלשכת המלח, היו מולחין עורות הקודשים; ועל גבי הכבש, מולחין האברים; ובראשו של מזבח, מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף.