הלכות מעשרות פרק ז
א) מי שהיה לו מאה לוג של יין טבול מן התורה, ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה, ועשרה מעשר ראשון, ותשעה מעשר שני -- לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות, אלא יפריש ואחר כך ישתה; ואין אומרין זה שהניח בסוף, כאילו נברר בתחילה: מפני שחיוב תרומה ומעשרות, מן התורה; ואין אומרין בשל תורה, נחשוב כאילו נברר עד שייברר.
ב) הקובע מעשרותיו בפי החבית, לא ישתה משוליה; בשוליה, לא ישתה מפיה: מפני שהמשקין מעורבין. אבל הקובע בפי המגורה, אוכל משוליה; קבע בשוליה, אוכל מפיה. [ג] ויש לאדם לקבוע מעשר שני ופודה אותו, וחוזר עושה אותו מעשר ראשון על אותן הפירות; או תרומת מעשר למקום אחר.
ג) [ד] המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות -- מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואוכל ושותה, עד שייעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר, ונותנו ללוי. מצאן שאבדו, הרי זה חושש לכל שהפריש; ואינו מעושר ודאי.
ד) [ה] המלווה מעות את הכוהן ואת הלוי ואת העני, להיות מפריש על אותן המעות מחלקן -- מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין; ואינו חושש שמא מתו הכוהן או הלוי, או העשיר העני.
ה) [ו] כיצד מפריש עליהן, מפריש התרומה או מעשר ראשון או מעשר עני מפירותיו, ומזכה בהן על ידי אחר לאותו כוהן או הלוי או העני שהלוום; ואם היו רגילין ליטול ממנו, והוא רגיל שלא ייתן אלא להם -- אינו צריך לזכות על ידי אחר. ואחר שמפריש, מחשב כמה שווה זה שהפריש ומנכה מן המלווה -- עד שייפרע כל חובו; ומוכר התרומה לכל כוהן שירצה, ואוכל המעשרות.
ו) [ז] כשהוא מחשב כמה שווים הפירות שהפריש -- יש לו לחשב כשער הזול, ואינו חושש משום רבית; ואין השביעית משמטת חוב זה. ואם בא בעל הבית לחזור, אינו חוזר; אבל אם רצו אלו שלקחו המעות לחזור, חוזרין. נתייאשו הבעלים מהן, אין מפרישין עליהן -- שאין מפרישין על האבוד.
ז) מת הכוהן או הלוי או העני שהלוום -- אינו יכול להפריש עליהן מחלקן כדרך הזו, עד שייטול רשות מן היורשין: והוא שיניח להן קרקע, אפילו מלוא מחט; אבל אם הניח כספים, אין רשות היורש מועלת. ואם הלוום בפני בית דין על מנת שיפריש על מעות אלו מחלקם, אינו צריך ליטול רשות מן היורשין. העשיר העני -- אין מפרישין עליו, אף על פי שהלווהו בבית דין; וזכה הלה במה שבידו.
ח) ישראל שאמר לבן לוי, כור מעשר יש לך בידי -- רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, אף על פי שלא משך; ואם נתנו הישראלי ללוי אחר, אין לו עליו אלא תרעומת.
ט) מי שהיו לו פירות במגורה, ונתן סאה ללוי וסאה לעני -- לא יפריש שמונת סאין מן המגורה ויאכל אותם, אלא אם כן יודע ששתי סאין של מעשרות קיימין; אבל אם אכלו מהן הלוי והעני, אינו מפריש עליהן אלא לפי חשבון הנשאר משתי הסאין.
י) עניים שהחליפו מתנותיהן עם בעל הבית, כגון שנתנו לו סאה של לקט או שכחה ופיאה ומעשר עני, ונטלו סאה מן הגורן -- זה שנטל מהן פטור מן המעשרות, אף על פי שנעשה ברשות בעל הבית; וזה שנטלו ממנו חייב, אף על פי שהוא חלף מתנותיהן הפטורין.
יא) מי שהיו לפניו שתי כלכלות של טבל שניטלה תרומתן, ואמר מעשרות זו בזו -- הראשונה מעושרת. אמר מעשרות זו בזו וזו בזו -- הראשונה מעושרת, שהרי קבע מעשרותיה בשנייה; ואין השנייה מעושרת, שאין מפרישין מעשר מן הראשונה שכבר נפטרה על השנייה שעדיין היא חייבת במעשר שתיהן.
יב) אמר מעשרות שתי כלכלות אלו, מעשר כל אחת מהן קבוע בחברתה -- קרא שם, וכבר קבע מעשרותיהן בהן; ומוציא מהן המעשרות שלהן, ואינו יכול להוציא עליהן מעשרות ממקום אחר.
יג) וכיצד מעשרן, מוציא מעשר שתיהן מאחת מהן, או מעשר כל אחת מהן ממנה -- אם היו שוות; ואם הייתה אחת גדולה מחברתה -- מפריש מן הקטנה מעשר הגדולה, ומן הגדולה מעשר הקטנה.
הלכות מעשרות פרק ח
א) הפירות שהורם מהן תרומה גדולה ותרומת מעשר, הן הנקראין חולין; ואם הפריש מהן שאר מעשרותיהן, הן הנקראין חולין מתוקנין בכל מקום.
ב) טבל שנתערב בחולין מתוקנין, מין במינו שאי אפשר להלך אחר הטעם -- אם יש לו פירות אחרות, מוציא על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון. ואם אין לו פירות אחרות, הרי הכול אסור עד שיפריש; וכשהוא מפריש, מפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומת מעשר של טבל.
ג) כיצד, מאה סאה של טבל שנתערב במאה סאה של חולין מתוקנין -- מפריש מן הכול מאה ואחת, וכל שהפריש טבל; ויישאר תשע ותשעים חולין מתוקנין: נמצא מפסיד סאה אחת. וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה, מפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומה ותרומת מעשר.
ד) ולמה מפסיד סאה זו, כדי שלא יאמר מאה שהפריש הן מאה של חולין והמאה שנשארה היא הטבל. וכן אם היה הטבל פחות מן החולין, או מרובה על החולין -- מגביה הטבל, וכדי תרומת מעשר שבטבל מן החולין, או כדי תרומה ותרומת מעשר, אם היה טבל טבול לתרומה. [ד] וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנין, אוסר בכל שהוא. אם יש לו מעשר אחר, מוציא על אותו מעשר הטבול תרומת מעשר לפי חשבון; ואם אין לו מעשר, מגביה המעשר שנתערב ומפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומת מעשר שבמעשר הטבול.
ה) כיצד, מאה מעשר, שנתערב במאה חולין מתוקנין -- מפריש מן הכול מאה ועשר, וכל שהפריש מעשר; והתשעים הנשארות הן חולין כשהיו. וכן אם היו החולין מרובין על המעשר הטבול, או פחותין ממנו -- מפריש המעשר וכדי תרומת מעשר שבמעשר הטבול מן החולין.
ו) טבל שנתערב במעשר טבול -- אם היה הטבל כמעשר, מפסיד מן הטבל כדי תרומת מעשר שבו. כיצד, מאה סאה טבל, שנתערב במאה סאה מעשר -- מפריש מאה ואחת, וזה שהפריש מעשר; ותשע ותשעים הנשארות טבל.
ז) היה הטבל מרובה על המעשר -- מפריש המעשר בלבד, ולא יפסיד מן הטבל כלום: שאם יקרא שם לתרומת מעשר שבטבל, נמצא המעשר מדומע בתרומת מעשר של טבל שעלתה עימו.
ח) היה המעשר מרובה על הטבל -- קורא שם לתרומת מעשר שבטבל, ומפריש הטבל וכדי תרומת מעשר של טבל ואחד ממאה מן המעשר; ויהיה הטבל כולו מדומע, וימכרנו לכוהן חוץ מדמי שתי התרומות שבו. ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה בו, שהוא כמו תרומת מעשר; ומפסיד ממנו, כמו תרומת מעשר שבטבל.
ט) כיצד, מאה טבל עם מאתיים מעשר -- מפריש מאה ושלוש; והשלוש הן תרומת מעשר של מאה טבל ושיעור תרומת מעשר ממאתיים מעשר, כדי שלא יבוא לטעות אם נתערב בכמותו. ויישאר מאה שבע ותשעים, והם מעשר כשהיו.
י) [ז] מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין, וקבע כד אחת משורה החיצונה מעשר על מעשר על מקום אחר, ואין ידוע איזו שורה חיצונה היא -- נוטל שתי חבייות באלכסון, ומערב שתיהן ומפריש מהן.
יא) [ח] קבעה בחצי שורה החיצונה, ואינו יודע איזה חצי שורה הוא -- נוטל ארבע חבייות מארבע זווייות; קבעה בשורה אחת מהן, ואינו יודע איזו שורה היא -- נוטל שורה אחת באלכסון; קבעה בחצי שורה, ואינו יודע איזה חצי שורה הוא -- נוטל שתי שורות באלכסון, שהרי נטל חבית מכל חצי שורה. ומערב ומפריש.
יב) [ט] קבע המעשר בכד אחת מהן, ואינו יודע איזו היא -- נוטל מכל כד וכד מן המאה, ומערב; ומפריש כדי כד אחת מעשר.
הלכות מעשרות פרק ט
א) בימי יוחנן כוהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל, ומצאו שהכול זהירין בתרומה גדולה, ומפרישין אותה; אבל מעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני -- היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן, ולא היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים כשרים; אבל עמי הארץ -- פירותיהן ספק, ואין נאמנין לומר מעושרין הן. וזה הוא הנקרא דמאי.
ב) והתקינו שלא יהיה אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר, מפני שהוא עוון מיתה, ומעשר שני, שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו. אבל מעשר ראשון ומעשר עני, אין מפרישין מן הדמאי -- מפני שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה; לפיכך אומרין ללוי או לעני, הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרו.
ג) אף על פי שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי, צריך לקרות לו שם ואינו מפריש; ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני, כדי לקבוע מעשר שני -- שמעשר עני בשלישית ושישית, במקום מעשר שני של שאר שני השבוע.
ד) כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני, אין מברכין עליהן -- לפי שהוא ספק; לפיכך מותר להפרישן כשהוא ערום.
ה) כיצד מעשרין את הדמאי, מפריש כדי תרומת מעשר שהיא אחד ממאה מן הכול, ומניחה בצד הפירות; ואומר, זה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו. ואחר כך אומר, זה שאמרתי עליו שהוא מעשר, הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו; ונוטל אותה, ונותנה לכוהן: שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר, לכתחילה.
ו) ואחר כך, מפריש מעשר שני; [ו] ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון, בדמאי. ואם רצה אומר, מעשר שני של פירות אלו בצפונם או בדרומם, והרי הוא מחולל על המעות.
ז) וכן הלוקח כיכר מן הנחתום, מפריש ממנה כדי תרומת מעשר וחלה; ואומר, אחד ממאה ממה שיש כאן הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו, והיתר על אחד ממאה שיש בזה שהפרשתי הרי הוא חלה, ומעשר שני בצפונה או בדרומה, והרי הוא מחולל על המעות; ואוכל.
ח) [ז] וכן המזמן את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות -- אומר מערב שבת, מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, והרי הוא מחולל על המעות: מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי, אף על פי שאינו ברשותו.
ט) אבל בודאי, אינו מתנה אלא על דבר שברשותו. [ח] כיצד, היו לו מאה תאנים של טבל בתוך ביתו, והוא בבית המדרש או בשדה, ומתיירא שמא תחשך, ואינו יכול לעשר בשבת -- אומר, שני תאנים שאני עתיד להפרישן הרי הן תרומה, ועשר שאני מפריש אחריהן מעשר ראשון, ותשע שאני מפריש אחריהן מעשר שני; ולמחר מפריש, ואוכל. [ט] וצריך לרחוש בשפתיו, בשעה שמפריש זו אחר זו; ואינו כמתקן בשבת, שהרי הקדים תנאו. וטבל שיש עליו תנאי זה, מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש; ונותן עיניו בצד זה, ואוכל את השאר.
י) נתן לו עם הארץ כוס לשתותו -- אומר, מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו, ומעשר שני בפי הכוס והרי הוא מחולל על המעות; ושותה, ומניח כדי תרומת מעשר בשולי הכוס. [יא] וכך אם זימנו חברו לשתות בשבת, מתנה כתנאי הזה מערב שבת על כל מה שירצה שישתה אצלו.
יא) וכן פועל שאינו מאמין לבעל הבית -- נוטל גרוגרת אחת ואומר, זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על המאה שאני עתיד לאכול, וזו האחת תרומת מעשר על העשר הבאות אחריה, ומעשר שני הוא העשר האחרונות, והרי הוא מחולל על המעות; ונותן הגרוגרת שהפריש לכוהן. והפועל מפריש לעצמו דמי מעשר שני -- שתנאי בית דין הוא שתהיה תרומת מעשר משל בעל הבית, ומעשר שני משל פועל.
יב) הנחתומין -- לא חייבו אותן להפריש מעשר שני מן הדמאי, אלא תרומת מעשר בלבד, כדי שיפרישנה בטהרה, עם החלה; והלוקח מפריש מעשר שני. במה דברים אמורים, במוכר בחנותו או על פתח חנותו; אבל המוכר לפלטר, או בחנות הסמוכה לפלטר -- חייב להפריש אף מעשר שני.
יג) שניים שבצרו כרמיהן בתוך גת אחת, והאחד מהם אינו נאמן על המעשרות -- אף על פי שעישר זה הנאמן על חלקו -- כשהוא נוטל חלקו מן היין, הרי זה חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חלק עם הארץ.
יד) כיצד, היו מחצה למחצה, ונטל בחצייו מאתיים לוג יין -- הרי זה מפריש ממנו לוג אחד תרומת מעשר ועשר מעשר שני, כנגד המאה לוג: שהרי הפריש המעשר של ודאי תחילה על חצי כל שדרכו בגת. וכן אם היה לו שליש או רביע, מפריש לפי חשבון.