הלכות ביכורים פרק ו
א) [ב] אין חייבין בחלה אלא חמישה מיני תבואה בלבד -- והן החיטים, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון: שנאמר "באכולכם מלחם הארץ" (במדבר טו,יט), ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו. אבל העושה פת אורז או דוחן, וכיוצא בהן מן הקטנייות -- אינן חייבין בחלה כלל.
ב) [ג] הלקט והשכחה והפיאה, וההפקר, ותבואה שלא הביאה שליש -- אף על פי שהן פטורין מן התרומה, הרי הן חייבין בחלה; וכן מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים, שניטלה תרומתו, אף על פי שיש בו חלק תרומה גדולה, ומעשר שני והקדש שנפדו, ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כשייפדו כל אותן המותרות -- הכול חייבין בחלה.
ג) [ד] עיסה של מעשר שני בירושלים, ועיסת שביעית, וספק מדומע -- חייבין בחלה; אבל המדומע, פטור מן החלה. [ה] חלות תודה ורקיקי נזיר -- עשה אותן לעצמו, פטורין מן החלה: מפני שהן קודש. עשאן למוכרן בשוק לנזירים ולמקריבי תודה, חייבין בחלה: לפי שבדעתו שאם לא תימכר, יאכלנה. [ו] עיסת השותפין, והעושה עיסה לרבים -- חייבת בחלה.
ד) [ז] העושה עיסה מן הטבל, בין שהקדים חלה לתרומה, בין שהקדים תרומה לחלה -- מה שעשה, עשוי: ואם החלה הפריש תחילה, לא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומת מעשר; ואם תרומה הפריש תחילה, לא תיאכל עד שיוציא עליה חלה.
ה) [ח] העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה, פטורה; עיסת הכלבים -- בזמן שהרועים אוכלים ממנה, חייבת בחלה.
ו) עיסת הנוכרי, פטורה. [ט] היו ישראל ונוכרי שותפין בעיסה -- אם היה בחלק ישראל שיעור עיסה החייבת בחלה, הרי זו חייבת.
ז) [י] נוכרי שהפריש חלה, אפילו בארץ ישראל -- אינה חלה; אלא מודיעין אותו שאינו צריך, ותיאכל לזר. ולמה לא חששנו לה שמא עיסה של ישראל היא, ותלה אותה ביד גוי כדי לפוטרה -- שאם ירצה ישראל, יפטור עצמו ויעשה עיסתו פחות משיעור חלה.
ח) [יא] המערב קמח חיטים וקמח אורז, ועשה מהן עיסה -- אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה; ואם לאו, פטורה: אפילו היה השאור חיטים לתוך עיסת אורז -- אם יש בה טעם דגן, חייבת; ואם לאו, פטורה.
ט) [יב] עיסה שנילושה ביין, או שמן, או דבש, או מים רותחין, או שנתן לתוכה תבלין, או הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו -- אם אפיה, בין בתנור, בין בקרקע, בין על המחבת והמרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחן ואחר כך הדביק הבצק -- כל אלו חייבין בחלה.
י) אבל העושה עיסה לייבשה בחמה בלבד, או לבשלה בקדירה -- הרי היא פטורה מן החלה: שאין מעשה חמה לחם, בין שלשה במים בין בשאר משקין. וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה -- פטור: שאין חייבת אלא עיסה שסופה להיאפות לחם למאכל אדם.
יא) [יג] עיסה שלשה תחילה לעשותה מעשה חמה, והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל בה לאפותה פת, והשלימה לעשותה מעשה חמה, וכן קלי שלשו לאפותו פת -- חייבין בחלה.
יב) [יד] לחם העשוי לכותח, מעשיה מוכיחים: עשיה כעכין, חייבת בחלה; עשיה כלימודין, פטורה מן החלה.
יג) [טו] כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה, מלוא העומר קמח: בין מאחד מחמשת המינים, בין מחמשתן -- כולן מצטרפין לשיעור. וכמה הוא שיעור העומר, שני קבין פחות חומש; והקב ארבעת לוגין, והלוג ארבע רביעייות. והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע; וכל האצבעות, הם רוחב גודל של יד.
יד) נמצאת למד, שהמידה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלוש אצבעות ותשיע אצבע בקירוב, הוא העומר; וכן מידה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע, היא מידת העומר. ושתי המידות כאחד הן עולין.
טו) וכמה מכילה מידה זו, כמו שלוש וארבעים ביצים בינונייות וחומש ביצה; והן משקל שישה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החיטים שבמצריים, שהן משקל חמש מאות זוז ועשרים זוז מזוזי מצריים בזמן הזה. ומידה שהיא מכילה כמשקל הזה מקמח החיטים הזה, בה מודדין לחלה בכל מקום.
טז) אסור לאדם לעשות עיסתו פחות מכשיעור, כדי לפוטרה מן החלה; והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור -- לא עשה כלום, והרי היא חולין כשהייתה.
יז) עשה עיסה פחותה מכשיעור, ואפיה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל -- אם נתקבץ בסל שיעור חלה, הסל מצרפן לחלה; ומפריש החלה מן הפת, שנאמר "והיה, באכולכם מלחם הארץ" (במדבר טו,יט) -- מלמד שהוא מפריש מן האפוי. ואין התנור מצרפן לחלה.
יח) [יז] היו הכיכרות נושכות זו בזו, ונתקבץ מן הכול שיעור חלה -- חייבין בחלה, אף על פי שאינן בסל. אפה מעט מעט, וקבץ הכול על לוח שאין לו תוך -- הרי זה ספק: ואם חלה של דבריהם היא, אינו חייב להפריש -- עד שיצרף אותן כלי שיש לו תוך.
יט) [יח] קמח שלא ריקדו, אלא לשו בסובין שלו -- הואיל ויש בכל הקמח עומר, חייב בחלה; אבל אם נטל המורסן מן הקמח, וחזר והשלים שיעור העיסה במורסן שהחזירו לקמח -- אינו חייב בחלה.
כ) [יט] נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחולקו, חייבת בחלה -- שאם לא תימכר, יעשה אותה פת. אבל העושה עיסה לחולקה בצק, פטורה. [כ] נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להן שאור -- אם אין בשל אחת מהן כשיעור -- אף על פי שיש בכללן כשיעור, פטורה.
הלכות ביכורים פרק ז
א) שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה, ואין באחת מהן כשיעור, שנגעו זו בזו, ונשכו זו את זו -- אם היו של שניים -- אפילו הן ממין אחד, פטורין מן החלה: שסתם שניים מקפידין. ואם ידוע שאינן מקפידין על עירוב העיסות, הרי אלו מצטרפות.
ב) היו שתיהן של איש אחד -- אם היו ממין אחד, מצטרפין וחייבת בחלה; ואם היו שני מינין, אין מצטרפין: שסתם אחד אינו מקפיד. ואם היה מקפיד שלא תיגע עיסה זו בזו, ולא תתערב עימה -- אפילו היו ממין אחד, אין מצטרפות.
ג) וכיצד מצטרפות אם היו של אחד ממין אחד, עיסת החיטים שנגעה בעיסת הכוסמין -- מצטרפות; נגעה בשאר המינין, אין מצטרפות. וכן עיסת שעורין שנגעה בעיסת הכוסמין, או שיבולת שועל, או שיפון, וכן עיסת כוסמין ושל שיבולת שועל ושל שיפון שנגעה כל אחת משלושתן בחברתה -- הרי אלו מצטרפות.
ד) עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן, אף על פי שהן ממין אחד -- כדי שלא יאמרו, תורמין מן החדש על הישן; ולא יתרום מאמצע שתיהן -- אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן, ויצרף להן להשלים השיעור.
ה) במה דברים אמורים, בעיסה שנגעה בעיסה אחרת; אבל הבולל קמח חמשת המינין, ועשה מהן עיסה אחת -- הרי חמשתן מצטרפין לשיעור עיסת חלה, כמו שביארנו.
ו) [ה] עיסה שהיא פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע, כגון עיסת אורז או עיסת תרומה או מדומע או עיסת גוי -- אף על פי שנוגעות זו בזו, אינן מצטרפות: שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל באמצע.
ז) [ו] היה באמצע עיסה שהורמה חלתה, מצטרפות -- שהעיסה שביניהן כבר הייתה מחוייבת בחלה; וכן אם היה ביניהן עיסת הקדש, מצטרפות -- מפני שראויה לפדותה, ותתחייב בחלה. וכן אם הייתה ביניהן עיסת מין אחר, או עיסת איש אחר, או עיסת חדש -- הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה.
ח) [ז] שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור, שהפריש מזו חלה ומזו חלה, וחזרו ונגעו זו בזו, והרי בשתיהן כשיעור -- חייבין להפריש מהן חלה, שהחלות הראשונות אינן כלום.
ט) [ח] שני גויים שעשו עיסה כשיעור, וחלקו אותה, ואחר כך נתגיירו, והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לשיעור -- הרי זו חייבת: שלא הייתה לה שעת חובה כשהיו גויים, שהרי פחות מכשיעור היה ביד כל אחד מהן.
י) [ט] אבל שני ישראליים שעשו כך, וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור -- הרי זו פטורה: שכבר הייתה לה שעת חובה; והיו פטורין באותה שעה, מפני שעשו אותה לחלוק.
יא) [י] הייתה העיסה ביד הגוי והישראלי בשותפות, וחלקו, ואחר כך נתגייר הגוי, והוסיף הגר על שלו וישראלי על שלו עד שהשלים כל אחד עיסתו לשיעור -- של ישראל חייבת, ושל גוי פטורה.
יב) [יא] הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה -- הרי זה מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה, ונותן אותה בצד העיסה שהורמה חלתה, ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור: כדי שייטול מן המוקף. ואם אין לו עיסה שנייה -- נעשת זו כולה טבל, ומפריש חלה על הכול: שהטבל במינו אוסר בכל שהוא.
יג) [יב] עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה, הרי היא כחולין לעניין הטומאה -- שאין השני עושה שלישי בחולין, כמו שיתבאר במקומו; ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. לפיכך שתי עיסות, אחת טמאה ואחת טהורה -- נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותנו באמצע סמוך לעיסה הטהורה, ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה, כדי לתרום מן המוקף.
יד) [יג] עושה אדם עיסה טהורה, ואינו מפריש חלתה, ומניחה או מניח מקצתה להיות מפריש עליה והולך חלות של עיסות אחרות, ואפילו נטמאו העיסות -- עד שתיעשה העיסה שהניח כולה חלה, וייתננה לכוהן: והוא, שלא תיפסל מאוכל אדם; אבל משתסרח, אינו מפריש עליה.
טו) במה דברים אמורים, בשהיו אותן העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה מהן חלה או לא הורמה -- שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה, ושלא מן המוקף.
הלכות ביכורים פרק ח
א) המפריש חלתו קמח -- אינה חלה, וגזל ביד כוהן, ושאר העיסה חייבת בחלה; ואותו הקמח שהפריש לשם חלה, אם יש בו עומר, ועשהו עיסה -- הרי זה מפריש ממנו חלה, כשאר כל קמח חולין.
ב) אימתיי מפרישין חלה, כשייתן את המים, ויתערב הקמח במים -- מפריש החלה מתחילת דבר שנילוש, שנאמר "ראשית עריסותיכם" (במדבר טו,כ): והוא שלא יישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים, שיעור עומר; ואם אמר, הרי זה חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתיעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה -- הרי זה מותר.
ג) הניח העיסה עד שלש הכול ועירבה, ואחר כך הפריש -- אין בכך כלום; ואם לא הפריש החלה בצק, אלא אפה הכול -- הרי זה מפריש מן הפת, כמו שביארנו.
ד) מאימתיי תתחייב העיסה בחלה, משתתגלגל בחיטים ויתערב הקמח במים, או שתיטמטם בשעורים ותיעשה כולה גוף אחד; ואוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעורים. והכוסמין כחיטים, ושיבולת שועל והשיפון כשעורים.
ה) נתגלגלה בחיטים וניטמטמה בשעורים, האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה -- מפני שהיא טבל. לפיכך אם הייתה העיסה חייבת בחלה מן התורה, האוכל ממנה לוקה ככל אוכל טבל; ואם הייתה חייבת מדבריהם, מכין אותו מכת מרדות.
ו) עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל, פטורה; ומשנתגלגלה, חייבת. וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל, ופדיה או זכה בה, ואחר כך גילגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה, ופדיה וזכה בה -- הרי זו חייבת בחלה.
ז) הקדישה קודם שתתגלגל, ונתגלגלה ביד ההקדש, ואחר כך פדיה -- פטורה: שבשעת חובתה, הייתה פטורה.
ח) וכן נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, ונתנה לו במתנה -- עד שלא גילגלה, חייבת; ומשגילגלה, פטורה. [ט] גר שנתגייר והייתה לו עיסה -- אם נתגלגלה עד שלא נתגייר, פטורה; ואם משנתגייר, חייבת. ואם ספק, חייבת בחלה -- לפי שהוא עוון מיתה; וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה, אין חייב עליה חומש.
ט) [י] עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם שתתגלגל, יעשנה בטומאה -- לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל; ותישרף חלתה. נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה, שודאה מטמא את החולין מן התורה -- יגמרנה בטהרה: שכל שודאו מטמא את החולין -- גזרו על ספקו בחולין הטבולים לחלה, שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה. ותהיה החלה תלויה, לא נאכלת ולא נשרפת.
י) [יא] לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה, אלא ייזהר וישתדל; וייטהר הוא וכליו, כדי להפריש חלה בטהרה. היה בינו ובין המים יתר על ארבעת מילין -- יעשנה בטומאה, ויפריש חלה טמאה.
יא) [יב] אין עושין חלת עם הארץ בטהרה, אבל עושין עיסת החולין בטהרה. כיצד, מגבל העיסה זה החבר, ומפריש ממנה כדי חלתה; ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או בכלי אדמה, שאין מקבלין טומאה. וכשיבוא עם הארץ -- נוטל את שתיהן, את העיסה ואת החלה; ואומרין לו, היזהר שלא תיגע בחלה, שלא תחזור לטבלה. ומפני מה התירו לו זה, משום כדי חייו של מגבל.
יב) [יג] אשת חבר, מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ; אבל משתטיל מים בעיסה, לא תסייע אותה -- מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה. וכן הנחתום שעושה בטומאה, לא לשין ולא עורכין עימו -- שאין מחזקין ידי עוברי עבירה; אבל מוליכין עימו פת לפלטר.
יג) [יד] הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריה, ואמר לו, הפרשתי חלה -- אינו צריך להפריש חלה מספק: כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה, כך לא נחשדו בסוריה על החלה. [טו] אבל הלוקח בחוצה לארץ מן הנחתום, צריך להפריש חלה מספק; אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו -- אינו צריך להפריש מספק.