ראה אנכי נותן. ברכה וקללה. האמורות בהר גרזים ובהר עיבל:

את הברכה. על מנת אשר תשמעו:

מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו׳. הא למדת, שכל העובד עבודת אלילים, הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל, מכאן אמרו, כל המודה בעבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה (ספרי נד.):

ונתתה את הברכה. כתרגומו ית מברכיא, את המברכים:

על הר גרזים. כלפי הר גרזים הופכים פניהם, ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו׳. כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון ברוך, ואח״כ הפכו פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה (סוטה לב.):

הלא המה. נתן בהם סימן:

אחרי. אחרי העברת הירדן הרבה והלאה למרחוק, וזהו לשון אחרי, כל מקום שנאמר אחרי, מופלג הוא:

דרך מבוא השמש. להלן מן הירדן לצד מערב, וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים, אחרי נקוד בפשטא, כ ודרך נקוד במשפל והוא דגוש, ואם היה אחרי דרך דבור אחד, היה נקוד אחרי במשרת בשופר הפוך, ודרך בפשטא ורפה:

מול הגלגל. רחוק מן הגלגל:

אלוני מורה. הוא שכם, שנאמר עד מקום שכם עד אלון מורה (בראשית יב, ו.):

כי אתם עוברים את הירדן וגו׳. נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ:

אבד תאבדון. אבד, ואח״כ תאבדון, מכאן לעוקר עבודת גלולים שצריך לשרש אחריה (עבודה זרה מה:):

את כל המקומות אשר עבדו שם וגו׳. ומה תאבדון מהם, את אלהיהם אשר על ההרים:

מזבח. של אבנים הרבה:

מצבה. של אבן אחת, והיא בימוס (אלטאר) ששנויה במשנה (שם מז:), אבן שחצבה מתחלתה לבימוס:

אשרה. אילן הנעבד:

ואבדתם את שמם. לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל עין קוץ (שם מו.):

לא תעשון כן. להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה, אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב (ספרי סא.):

לשכנו תדרשו. זה משכן שילה (ספרי סב.):

זבחיכם. שלמים של חובה:

מעשרותיכם. מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה:

תרומת ידכם. אלו הבכורים, שנאמר בהם ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כו, ד.):

ובכרת בקרכם. לתתם לכהן ויקריבום שם:

אשר ברכך ה׳. לפי הברכה הבא (ספרי סד.):

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו׳. מוסב למעלה על כי אתם עוברים את הירדן וגו׳, כשתעברו את הירדן, מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י״ד שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח, והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב, וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם, ולא ע״י חובה, אותם תקריבו בבמה (זבחים קיז:):

כי לא באתם. כל אותן י״ד שנה:

עד עתה. כמו עדיין:

אל המנוחה. זו שילה (שם קיט.):

הנחלה. זו ירושלים:

ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. שתחלקוה, ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו:

והניח לכם. לאחר כבוש וחלוק ומנוחה מן הגויים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל (שופטים ג, א.), ואין זו אלא בימי דוד. אז: