הלכות מעילה פרק ב
א) קודשים קלים -- אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם. נזרק הדם -- מועלין באימוריהן, עד שייצאו לבית הדשן: שהרי הן לאישים, ואין מועלין בדבר הנאכל כמו שביארנו. אפילו העלה האימורין שלהן למזבח, קודם זריקה -- אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם.
ב) הוציא אימוריהן לחוץ, קודם זריקה -- אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם. נזרק הדם -- אף על פי שעדיין הן בחוץ ולא החזירן, מועלין בהן: שהזריקה מועלת ליוצא, בין להקל בין להחמיר.
ג) [ב] כל קודשי קודשים -- מועלין בהן משהוקדשו, עד שייזרק הדם. נזרק הדם -- מועלין בהן בדבר שכולו לאישים, עד שיישרף וייצא לבית הדשן; ואין מועלין בדבר הנאכל, כמו שביארנו.
ד) [ג] כיצד, העולה אחד עולת העוף ואחד עולת בהמה, והקומץ, והלבונה, ומנחת כוהנים, והחביתין, ומנחת נסכים -- מועלין בהן משעת הקדשן, עד שייצאו אחר שריפתן על המזבח לבית הדשן.
ה) [ד] וכן פרים הנשרפין, ושעירים הנשרפין -- מועלין בהן משעת הקדשן, עד שיישרפו, ותיגמר שריפתן בבית הדשן, וייתוך הבשר; אבל קודם שייתוך -- מועלין בו, והוא בבית הדשן. [ה] וכן פרה אדומה -- מועלין בה משהוקדשה, עד שתיעשה אפר: אף על פי שהיא כקודשי בדק הבית, הרי נאמר בה "חטאת היא" (במדבר יט,ט). ותנאי בית דין הוא, שלא ימעול אדם באפר הפרה.
ו) חטאת בהמה, ואשם, וזבחי שלמי ציבור -- מועלין בכולן משהוקדשו, עד שייזרק הדם. נזרק הדם -- מועלין באימוריהן, עד שייצאו לבית הדשן; ואין מועלין בבשר. וכן חטאת העוף -- מועלין בה משהוקדשה, עד שיזה דמה. הוזה דמה -- אין בה מעילה, אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה; והנהנה בהן אחר הזיה, לא מעל.
ז) המנחות -- מועלין בהן משהוקדשו, אף על פי שעדיין לא נתקדשו בכלי שרת, עד שיקטיר הקומץ; הוקטר הקומץ, הותרו השיירים באכילה. ואם נפסלו השיירים, או חסרו, ואחר כך הקטיר הקומץ -- הואיל והקטרה זו אינה מתרת השיירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה או לא יצאו.
ח) לחם הפנים -- מועלין בו משהוקדש, אף על פי שעדיין לא נאפה, עד שיקטיר הבזיכין; הקטיר הבזיכין, הותר באכילה. וכן שתי הלחם -- מועלין בהן משהוקדשו, קודם שייאפו, עד שייזרק דם הכבשים; נזרק דם הכבשים, הותרו באכילה.
ט) הנסכים, מועלין בהן משהוקדשו; ירדו לשיתין, אין מועלין בהן. מים שמנסכין בחג הסוכות -- כל זמן שהן בכד של זהב, אין נהנין בהן; והנהנה, לא מעל. נתנו אותן בצלוחית -- מועלין בכולן, שהרי הן מכלל הנסכים.
י) לוג שמן של מצורע -- מועלין בו משהוקדש בכלי, עד שייזרק דם האשם; נזרק דם האשם -- לא נהנין ולא מועלין, עד שייתנו ממנו מתנותיו; נתנו ממנו המתנות -- הותרו השיירים באכילה, כבשר חטאת ואשם.
יא) כל דמי שחיטת הקודשים -- אין מועלין בו, בין לפני כפרה בין לאחר כפרה, עד שייצא לנחל קדרון; יצא לנחל קדרון, מועלין בו -- מפני שהיה נמכר לגינות, ודמיו הקדש. אבל המקיז דם לבהמת קודשים -- הרי הוא אסור בהניה, ומועלין בו: הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם, הרי הוא כגופה.
יב) העצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים -- שפירשו מקודשי קודשים לפני זריקת דמים, מועלין בהן; פירשו לאחר זריקת דמים, אין מועלין בהן. עצמות העולה -- שפירשו לפני זריקה, אין מועלין בהן לאחר זריקה: שהזריקה מתרת אותן. ואם פירשו אחר זריקה, מועלין בהן לעולם.
יג) עצמות העולה שפקעו מעל המזבח -- קודם חצות הלילה, מועלין בהן; לאחר חצות, אין מועלין בהן אף על פי שפקעו קודם חצות -- כיון שהגיע חצות הלילה, נעשו כל האברים כמי שנתאכלו ונעשו אפר. [יג] גחלת שפקעה מעל המזבח, בין לפני חצות בין לאחר חצות -- לא נהנין, ולא מועלין; אבל גחלת של קודשי בדק הבית, מועלין בה. והשלהבת -- לא נהנין, ולא מועלין.
יד) דשן המזבח החיצון, בין קודם הרמת הדשן, בין אחר הרמה -- מועלין בו. [טו] דישון המזבח הפנימי, ודישון המנורה -- לא נהנין, ולא מועלין.
טו) [טז] כל בהמת קודשי קודשים שהיא בעלת מום, בין שקדם מום קבוע להקדשה, בין שקדם הקדשה למום קבוע, ואפילו הייתה מחוסר זמן -- מועלין בהן משהוקדשו, עד שייפדו. אבל תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, והן קודשי מזבח -- אף על פי שאסור ליהנות בהן, הנהנה לא מעל: הואיל ואינן ראויין לפדיון, הרי הן כחטאות המתות; לפיכך אין מועלין בהן.
הלכות מעילה פרק ג
א) קודשי מזבח שמתו -- יצאו מידי מעילה, דבר תורה; אבל מועלין בהן, מדברי סופרים. וכן אם נפסלו בדברים שייפסלו בהן הקרבנות, שכבר ביארנום -- מועלין בהן, מדברי סופרים.
ב) במה דברים אמורים, בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כוהנים; אבל אם היה לקודשי קודשים הנאכלין שעת היתר, ואחר כך נפסלו ונאסרו באכילה -- הואיל והותרו שעה אחת, אין מועלין באותו דבר שהיה ראוי לאכילה כמו שביארנו.
ג) כיצד, קודשי קודשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתו, כגון ששחטן בדרום, אף על פי שקיבל בצפון, או ששחטן בצפון, וקיבל בדרום, או ששחט ביום, וזרק בלילה, או ששחט בלילה, וזרק ביום, או שעשאן במחשבת הזמן, או במחשבת המקום, או שקיבלו הפסולין את דמן, אף על פי שזרקוהו כשרים, או שזרקוהו פסולין, אף על פי שקיבלוהו כשרים, או שיצא הבשר או הדם כולו קודם זריקת הדם, או שלן הדם -- בכל אלו, מועלין בכולן לעולם: שהרי לא היה להן שעת היתר.
ד) אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו, ואחר כך לן הבשר או האימורין, או שנטמא הבשר או האימורין, או שיצא הבשר או האימורין לחוץ, או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים -- בכל אלו וכיוצא בהן, אין מועלין בשאר בשרן: שהרי היה לו שעת היתר לאכילה, כמו שביארנו.
ה) [ב] קיבלו הפסולין את הדם, וזרקוהו, וחזרו הכשרים לעבודה, וקיבלו שאר דם הנפש, וזרקוהו -- אין מועלין בבשרן, שאין הפסולין עושין שאר דם הנפש שיירים: חוץ מן הטמא -- הואיל וראוי לעבודת ציבור, עושה שאר דם שיירים. [ג] כיצד, קיבל הטמא, וזרק -- אף על פי שחזר הכשר, וקיבל שאר דם הנפש, וזרקו -- הרי אלו לא הייתה להן שעת היתר, ומועלין בכולן: שזה הדם שיירים הוא, ואין זריקת השיירים מועלת.
ו) כבר ביארנו שאין בקודשים קלים מעילה לעולם, חוץ מאימוריהן אחר זריקת הדם -- והוא, שתהיה זריקה המועלת. אבל קודשים קלים שנתפגלו -- אף על פי שנזרק הדם, אין מועלין באימוריהן; וכן אם יצא הדם -- אף על פי שהחזירו וזרקו, אין מועלין באימוריהן.
ז) [ד] כל חטאות המתות, כגון ולד חטאת ותמורתה וכיוצא בהן -- אסור ליהנות בהן; ואם נהנה, לא מעל. [ה] וכל חטאת שתרעה עד שייפול בה מום -- מועלין בה, עד שתיפדה.
ח) [ו] המפריש חטאתו, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, ושחט שתיהן כאחת, וזרק דם אחת מהן -- אין מועלין לא בבשר זו שנזרק דמה; ולא בבשר חברתה -- ואף על פי שאינו ראוי לאכילה, הואיל ואם רצה מזה זורק ואם רצה מזה זורק. אבל אם שחט זו אחר זו -- אין דמה מועיל לבשר חברתה, ואפילו לאחר זריקה: שהרי לא הייתה לה שעה הראויה להיתר בשרה.
ט) [ז] כל חטאת העוף או עולת העוף שנפסלה בשינוי עשייתה, או בשינוי מקום עשייתה -- מועלין בה, חוץ מעולת העוף שנמלקה למטה כמליקת חטאת לשם חטאת: שאף על פי שלא עלת לבעלים לשם חובה, אין מועלין בה -- הואיל ושינה שמה ומקום עשייתה, ושינה מעשיה לשם דבר שאין בו מעילה.
י) [ח] מנחה שנתפגלה, או שנעשת במחשבת המקום, וכן שתי הלחם ולחם הפנים שנתפגלו, או שנפסלו במחשבת המקום -- מועלין בהן: שהרי לא הייתה להן שעת היתר. [ט] וכן קומץ שיצא לחוץ או לן, וחזר והקטירו -- מועלין בשיירים, שהרי לא היה שם שעת היתר; אבל אם נטמא הקומץ, והקטירו -- אין מועלין בשיירים: שהציץ מרצה על הטמא; ואינו מרצה לא על הלן, ולא על היוצא.
יא) יצאו השיירים, או נטמאו, ואחר כך הקטיר הקומץ -- אף על פי שהן אסורין באכילה, אין מועלין בהן: שהרי קרב הקומץ כמצותו.
יב) [י] הנהנה מקודשי קודשים כולן לפני זריקת דמן, או מאימורי קודשים קלים לאחר זריקה, או שנהנה מן העולה כולה, או מן הקומץ והלבונה ומנחת כוהנים והחביתין -- ייפול מה שנהנה לנדבה; מעל בקרבנות הציבור, ייפול מה שנהנה ללשכה.
יג) [יא] נהנה קודם זריקה מבשר קודשי קודשים שנטמא, או שנהנה מאימורי קודשים קלים -- אף על פי שהעלן לראש המזבח, הרי זה פטור.
יד) [יב] קודשי המזבח -- חלבן וביציהן, אסור ליהנות בהן; והנהנה, לא מעל. לפיכך ולד הקודשים, וכן ולד המעשר -- לא יינק מאימו, אלא מבהמה אחרת חול. ויש לאדם להתנדב ולומר, חלב בהמה זו החולין יהיה קודש לוולדות הקודשים -- שיינקוהו, כדי שלא ימותו.
טו) [יג] הקדיש בהמה ועוף למזבח, קדושת דמים, כגון שאמר דמי בהמה זו לנסכים, ודמי בן יונה זה לשלמים -- הרי הן כקודשי בדק הבית; ומועלין בחלבן ובביציהן, כמו שיתבאר.
הלכות מעילה פרק ד
א) המפריש מעות לחטאתו לעולתו ולאשמו, ולתורין ובני יונה -- מועלין בהן משעה שהפריש; הפריש לשלמים, אין מועלין בהן. [ב] הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח -- הרי זה ספק אם פשטה קדושה בכולו, או לא פשטה. לפיכך תיקבר, ולא ייפדה; ואם נפדה, אין מועלין בפדיונו.
ב) [ג] המפריש מעות לנזירותו, אסור ליהנות בהן; ואם נהנה, לא מעל -- מפני שהן ראויין לבוא כולן שלמים, ואין בשלמים מעילה אלא באימוריהן אחר זריקת דמים. מת, ייפלו לנדבה: היו מפורשין -- דמי חטאת, ילכו לים המלח, ולא נהנין, ולא מועלין; דמי עולה, יבואו עולה, ומועלין בהן.
ג) אמר אלו לחטאתי, והשאר לנזירותי -- אם נהנה בכל השאר, מעל; נהנה במקצתו, לא מעל. וכן אם אמר אלו לעולתי, והשאר לנזירותי, ונהנה בכולן -- מעל; נהנה במקצתן, לא מעל -- שאין בדמי שלמים מעילה.
ד) הפריש מעות ואמר, אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמיי, ונתערבו -- מועלין בכולן, ומועלין במקצתן. וכיצד יעשה, ייקח שלוש בהמות, ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על החטאת, ודמי עולה על העולה, ודמי שלמים על שלמים.
ה) [ד] אחד ממחוייבי קינין, שהפריש מעות ואמר, אלו לחובתי -- מועלין בכולן, ומועלין במקצתן. ואם מת -- ייפלו לנדבה, כמו שביארנו בנזירות; ומועלין בהן.
ו) [ה] המפריש חטאת על אכילת חלב, והביאה על אכילת דם -- הרי זה לא כיפר, לפיכך לא מעל. הפריש מעות לחטאת חלב, וקנה בהן חטאת דם בשוגג -- כיפר, לפיכך מעל; במזיד -- לא כיפר, לפיכך לא מעל.
ז) [ו] המפריש שתי סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לחולין -- הואיל וקנה חולין בדמי אשם, מעל, וחייב לשלם עשרה דינרים שהם שתי סלעים וחומשו, ויביא בהן אשם; ויביא קרבן אשם, על מעילתו.
ח) לפיכך אם היה האחד משני האילים שקנה יפה שתי סלעים, והשני יפה עשרה דינרין -- יביא השווה עשרה, אשם תחת המעילה עם החומש; ויביא השווה שתי סלעים, אשם על מעילתו.
ט) לקח אחד לאשם, ואחד לחולין -- אם היה של אשם יפה שתי סלעים, יביא אותו לאשמו הראשון. וכן אם היה זה החולין יפה שתיים -- יביא אותו אשם מעילתו, שהרי מעל בסלע אחת מדמי האשם; וישלם חמישה דינרין, וייפלו לנדבה.
י) [ז] הנהנה מדמי חטאת, עד שלא קרבה חטאתו -- יוסיף חומש על מה שנהנה, ויביא בדמים חטאתו, ויביא קרבן אשם, על מעילתו; וכן אם נהנה מדמי אשם, עד שלא קרב אשמו -- יוסיף חומש, ויביא בדמים אשמו, ויביא אשם אחר, למעילתו: שקרבנות המזבח, מעילתן לקרבנות המזבח. וקודשי בדק הבית, מעילתן לבדק הבית.
יא) נודע לו שמעל, ואחר כך קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו, או שהפרישה, ולא כללה בדמי חטאתו -- יוליך המעילה וחומשה לים המלח; נודע לו שמעל אחר שקרבה חטאתו -- ייפלו מעות המעילה וחומשה לנדבה, שאין מפרישין כתחילה לאיבוד. ובין כך ובין כך, יביא אשם מעילתו.
יב) ובאשם, בין שנודע לו שמעל קודם שקרב אשמו, או אחר שקרב -- תיפול מעילתו וחומשה לנדבה, מפני שהיא כמותר אשם; ויביא אשם מעילתו.
יג) [ח] המוכר עולתו, ושלמיו -- לא עשה כלום. ודין תורה, שיחזרו המעות חולין כמו שהיו; וקנסו אותו חכמים, שייפלו המעות לנדבה: אפילו הייתה הבהמה שווה ארבעה, ומכרה בחמישה -- החמישה כולן ייפלו לנדבה. ואין כאן מעילה -- לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.
יד) [ט] יש מעילה בנדרים. כיצד, האומר כיכר זו עליי קרבן, או הקדש, ואכלה -- מעל, אף על פי שהיא מותרת לאחרים; לפיכך אין לה פדיון, שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד. אמר כיכר זו קודש, או קרבן, ואכלה, בין הוא בין אחר -- מעל; לפיכך יש לה פדיון.
טו) הייתה לפניו כיכר של הפקר, ואמר כיכר זו הקדש -- נטלה על מנת לאוכלה, מעל לפי כולה; על מנת להורישה, מעל לפי טובת הניה שבה.
טז) [י] האומר לחברו, כיכרי עליך הקדש, וחזר ונתנה לו -- המקבל מתנה זו מעל, לכשיוציא: שהרי הנותן, אינה אסורה עליו. וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות, יש בהן מעילה לנאסר בהן. וכל דברים הנאסרין עליו מנדר כזה, מצטרפין; ואם נהנה בכולן בשווה פרוטה, מעל.
יז) [יא] האומר הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום, וטלית זו קרבן אם לא תישרף היום, ועבר היום, ולא נקצצו הנטיעות ולא נשרפה הטלית -- הרי הן הקדש; וייפדו כשאר ההקדשות, ואחר כך ייהנה בהן.
יח) אבל אם אמר הרי הנטיעות האלו קרבן, עד שייקצצו -- אינו יכול לפדותן: שבכל עת שייפדו -- יחזרו הקדש, עד שייקצצו; וכיון שנקצצו -- אינן צריכין פדיון, אלא נהנין בהן מיד. במה דברים אמורים, בשפדין המקדיש. אבל אם פדין אחר -- הרי אלו יוצאין לחולין, אף על פי שעדיין לא נקצצו; ויהיו מותרין אף למקדיש.