חומש

חיי שרה - חמישי פרק כ״ד, פסוקים נ״ג - ס״ז

נג	וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ:
ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל:
נד	וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי:
וילינו. כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד:
נה	וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ:
ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו: ימים. שנה (כתובות נז:) כמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט.)שכך נותנין לבתולה זמן י״ב חדש, לפרנס את עצמה בתכשיטים: או עשור. י׳ חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה:
נו	וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהוָֹה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי:
נז	וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת־פִּיהָ:
ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה (ב״ר ס, יב.):
נח	וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ:
ותאמר אלך. מעצמי ואף אם אינכם רוצים:
נט	וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת־מֵנִקְתָּהּ וְאֶת־עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת־אֲנָשָׁיו:
ס	וַיְבָרֲכוּ אֶת־רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו:
את היי לאלפי רבבה. את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך וגו׳, יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת:
סא	וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל־הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת־רִבְקָה וַיֵּלַךְ:
סב	וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב:
מבוא באר לחי רואי. שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב״ר ס, יד.): יושב בארץ הנגב. קרוב לאותו באר, שנאמר ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר הנה בין קדש ובין ברד:
סג	וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:
לשוח. לשון תפלה (ב״ר שם), כמו ישפך שיחו (תהלים קב, א.):
סד	וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל:
ותרא את יצחק. ראתה אותו הדור ותוהא (ס״א ותמהה) מפניו (ב״ר ס, טו.): ותפל. השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו ואתרכינת, הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הטי נא כדך, ארכיני. ויט שמים (שמואל ב כ, י.), וארכין, לשון מוטה לארץ, ודומה לו כי יפול לא יוטל (תהלים לז, כד.), כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע:
סה	וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:
ותתכס. לשון ותתפעל, כמו ותקבר, ותשבר:
סו	וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה:
ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב״ר ס, טו.), ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו:
סז	וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:
האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב״ר ס, טז.): אחרי אמו. דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה, הוא מתנחם באשתו:

חיי שרה חמישי (עם פרש״י) -- בראשית: כ״ד, נ״ג - ס״ז	חומש:
צ״ז - ק״ג	תהילים:
והנה רצון העליון... ״קנ״ שבנר״ן האדם	תניא:
הל׳ מקואות פרק ה-ז	רמב״ם ג״פ:
הל׳ תמורה פרק ג	רמב״ם פ״א:
מ״ע קט	ספר המצוות: