הלכות תענייות פרק ב
א) אלו הן הצרות של ציבור שמתענין ומתריעין עליהן -- על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השידפון, ועל היירקון, ועל המפולת, ועל החוליים, ועל המזונות, ועל המטר.
ב) כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה; וכל סביבותיה, מתענות ולא מתריעות -- אבל מבקשים עליהם רחמים. ובכל מקום, אין צועקים ולא מתריעים בשבת, כמו שאמרנו -- חוץ מצרת המזונות, שצועקים עליה אפילו בשבת; אבל אין מתריעים עליה בחצוצרות, בשבת.
ג) על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד, גויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהן מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה -- הרי אלו מתענים ומתריעים, עד שירוחמו. וכל הערים שסביבותיהם, מתענים; אבל אין מתריעים, אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתם.
ד) על החרב כיצד, אפילו חרב של שלום, כגון שערכו מלחמה גויים עם גויים ועברו במקום ישראל, אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה -- הרי זו צרה, ומתענים ומתריעין עליה, שנאמר "וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו,ו), מכלל שראיית המלחמה צרה.
ה) איזה הוא דבר, עיר שיש בה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים, אין זה דבר. היו בה אלף, ויצאו ממנה שישה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים, אין זה דבר. וכן לפי חשבון זה. ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה, בכלל מניין אנשי המדינה לעניין זה.
ו) היה דבר בארץ ישראל, מתענים שאר גלייות ישראל עליהם. היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת, שתיהן מתענות, אף על פי שהן רחוקות זו מזו.
ז) אין מתענין על חיה רעה, אלא בזמן שהיא משולחת. כיצד, נראתה בעיר ביום, הרי זו משולחת. נראתה בשדה ביום, אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם, הרי זו משולחת. ואם הייתה שדה סמוכה לאגם, וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהן, הרי זו משולחת; לא רדפה אחריהן, אינה משולחת. ואם הייתה באגם, אפילו רדפה אחריהן, אינה משולחת, אלא אם כן טרפה שניהן ואכלה אחד מהן; אבל אם אכלה שניהן באגם, אינה משולחת, מפני שזה הוא מקומה, ומפני הרעבון טרפה -- לא מפני שהיא משולחת.
ח) בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות, הואיל והם מקום גדודי חיה, אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה -- הרי זו משולחת; ואם לא הגיעה למידה זו, אינה משולחת, שאלו בני אדם, הם שסיכנו בעצמם ובאו למקום החיות.
ט) שאר מיני רמש הארץ ורמש העוף ששולחו והזיקו, כגון שילוח נחשים ועקרבים, ואין צריך לומר צרעין ויתושין והדומה להם -- אין מתענים עליהם, ולא מתריעים; אבל זועקים, בלא תרועה.
י) על הארבה ועל החסיל, אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל -- מתענים ומתריעים עליהם; ועל הגובאי, בכל שהוא. אבל על החגב -- אין מתענין עליו, ולא מתריעין; אלא זועקים בלבד.
יא) על השידפון ועל היירקון, משיתחיל בתבואה; ואפילו לא התחיל אלא במקום קטן כמלוא פי תנור, גוזרין עליו תענית ומתריעין.
יב) על המפולת כיצד, הרי שרבתה בעיר מפולת כתלים בריאים, שאינם עומדים בצד הנהר -- הרי זו צרה, ומתענים ומתריעים עליה. וכן על הרעש ועל הרוחות שהם מפילין את הבניין והורגין, מתענין ומתריעין עליהן.
יג) על החוליים כיצד, הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר, כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהן, והיו מתים באותו החולי -- הרי זו צרת ציבור, וגוזרין לה תענית ומתריעין. וכן חיכוך לח, הרי הוא כשחין פורח, ואם פשט ברוב הציבור, מתענין ומתריעין עליו; אבל חיכוך יבש, צועקים עליו בלבד.
יד) על המזונות כיצד, הרי שהוזלו דברים של סחורה שרוב חיי אנשי אותה העיר מהם, כגון כלי פשתן בבבל, ויין ושמן בארץ ישראל, ונתמעט המשא והמתן עד שיצטרך התגר למכור שווה עשרה בשישה ואחר כך ימצא לוקח -- הרי זו צרת ציבור, ומתריעים עליה; וזועקים עליה, בשבת.
טו) על המטר כיצד, הרי שרבו עליהם גשמים עד שיצרו להם -- הרי אלו מתפללים עליהם, שאין לך צרה גדולה מזו שהבתים נופלין ונמצאו בתיהם קבריהם. ובארץ ישראל, אין מתפללין על רוב הגשמים, מפני שהיא ארץ הרים, ובתיהם בנויות באבנים -- ורוב הגשמים טובה להם, ואין מתענים להעביר הטובה.
טז) תבואה שצמחה ונמנע המטר, והתחילו צמחין ליבש -- הרי אלו מתענים וזועקים עד שיירדו גשמים, או עד שייבשו הצמחים. וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו בארץ ישראל, שהוא זמן פריחת האילנות שם, ולא ירדו גשמים -- הרי אלו מתענים וזועקים עד שיירדו גשמים הראויין לאילנות, או עד שיעבור זמנם.
יז) וכן אם הגיע זמן חג הסוכות, ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות, השיחין, והמערות -- הרי אלו מתענים עד שיירד גשם הראוי לבורות; ואם אין להם מים לשתות, מתענים על הגשמים -- בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות, ואפילו בימות החמה.
יח) פסקו הגשמים בין גשם לגשם ארבעים יום, בימות הגשמים -- הרי זו מכת בצורת, ומתענים וזועקים עד שיירדו הגשמים, או עד שיעבור זמנם.
הלכות תענייות פרק ג
א) הרי שלא ירדו להם גשמים כל עיקר מתחילת ימות הגשמים -- אם הגיע שבעה עשר במרחשוון, ולא ירדו גשמים, מתחילים תלמידי חכמים בלבד להתענות, שני וחמישי ושני; וכל התלמידים, ראויים לכך.
ב) הגיע ראש חודש כסליו, ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלוש תענייות על הציבור, שני וחמישי ושני; ומותרין בהן לאכול ולשתות, בלילה. ואנשי משמר אין מתענים עימהם, מפני שהם עסוקים בעבודה; וכל העם נכנסים לבתי כנסייות, ומתפללין וזועקים ומתחננים, כדרך שעושין בכל התענייות.
ג) עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלוש תענייות אחרות על הציבור, חמישי ושני וחמישי; ובשלוש אלו אוכלין ושותין מבעוד יום, כמו שעושין בצום כיפור. ואנשי משמר מתענים מקצת היום, ולא משלימין; ואנשי בית אב, והם העוסקין בעבודה באותו היום, לא יהיו מתענים כל עיקר. וכל תענית שאוכלין בה מבעוד יום, אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול, אינו חוזר ואוכל, אף על פי שיש שהות ביום.
ד) בשלוש תענייות אלו, כל העם אסורין בעשיית מלאכה, ביום; ומותרין, בלילה. ואסורין ברחיצת כל הגוף בחמין, אבל פניו ידיו ורגליו, מותר; לפיכך נועלים את המרחצאות. ואסורין בסיכה; ואם להעביר את הזוהמה, מותר. ואסורין בתשמיש המיטה. ובנעילת הסנדל, בעיר; אבל בדרך, מותר לנעול. ומתפללין בבתי כנסייות, וזועקים ומתחננים כשאר התענייות.
ה) עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שבע תענייות אחרות על הציבור, שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני. ובאלו השבע בלבד, עוברות ומניקות מתענות -- אבל בשאר התענייות, אין עוברות ומניקות מתענות; ואף על פי שאינן מתענות, אין מענגין עצמן בפינוקין, אלא אוכלות ושותות כדי קיום הוולד.
ו) ובשבע תענייות אלו, אנשי משמר מתענין ומשלימין; ואנשי בית אב מתענין מקצת היום, ולא משלימין. וכל דבר שהוא אסור בשלוש אמצעייות, אסור באלו השבע האחרונות.
ז) ויתרות אלו, שבהן בלבד מתריעים ומתפללין, ברחוב העיר; ומורידין זקן להוכיח לעם, כדי שישובו מדרכם. ומוסיפין שש ברכות בתפילת שחרית, ובתפילת מנחה -- ונמצאו מתפללין ארבע ועשרים ברכות. ונועלין את החנייות, ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנייות; אבל בחמישי, פותחין כל היום, מפני כבוד השבת: ואם יש לחנות שני פתחים, פותח אחד ונועל אחד; ואם יש לחנות איצטבה לפניה, פותח כדרכו בחמישי, ואינו חושש.
ח) עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן, ובבניין של שמחה כגון כיור וציור, ובנטיעה של שמחה כגון מיני הדס ואהלים. וממעטין באירוסין ונישואין, אלא אם כן לא קיים מצות פרייה ורבייה; וכל מי שקיים מצות פרייה ורבייה, אסור לו לשמש מיטתו בשני רעבון. וממעטין בשאילת שלום בין אדם לחברו; ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום, אלא כנזופין וכמנודין למקום -- ועם הארץ שנתן להם שלום, מחזירין לו בשפה רפה וכובד ראש.
ט) תלמידי חכמים חוזרין לבדם, ומתענים חמישי ושני וחמישי ושני, עד שייצא ניסן של תקופה; אבל לא הציבור, שאין גוזרין על הציבור בשביל גשמים שלא ירדו יתר משלוש עשרה תענייות אלו. וכשמתענים היחידים עד שייצא ניסן, מותרין לאכול בלילה; ומותרין בעשיית מלאכה, וברחיצה, וסיכה, ותשמיש, ונעילת הסנדל, כשאר כל התענייות. ומפסיקין לראשי חודשים, ולפורים.
י) יצא ניסן של תקופה, והוא כשתגיע השמש לתחילת מזל שור, אין מתענים -- שאין הגשמים בזמן הזה, אלא סימן קללה, הואיל ולא ירדו כל עיקר, מתחילת השנה.
יא) [י] במה דברים אמורים, בארץ ישראל, וכל הדומה לה. אבל מקומות שעונת הגשמים שלהן קודם שבעה עשר במרחשוון, או לאחר זמן זה -- כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים, יחידים מתענים שני וחמישי ושני; ומפסיקין בראשי חודשים, וחנוכה ופורים. ושוהין אחרי כן כמו שבעה ימים -- אם לא ירדו גשמים, בית דין גוזרין על הציבור שלוש עשרה תענייות, על הסדר שאמרנו.
יב) [יא] כל תענית שגוזרין הציבור בחוצה לארץ, אוכלין בה בלילה, ודינה כדין שאר התענייות: שאין גוזרין על הציבור תענית כגון צום כיפור, אלא בארץ ישראל בלבד, ובגלל המטר -- ובאותן עשר תענייות, שהן שלוש אמצעייות ושבע אחרונות.
הלכות תענייות פרק ד
א) בכל יום ויום משבע תענייות האחרונות של מטר, מתפללים על סדר זה -- מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים; ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ועל גבי ספר תורה, כדי להרגיל את הבכייה, ולהכניע ליבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר, ונותן בראש הנשיא ובראש אב בית דין, במקום הנחת תפילין, כדי שייכלמו וישובו; וכל אחד ואחד, נוטל ונותן בראשו.
ב) ואחר כך מעמידין ביניהן, והן יושבין, זקן חכם; לא היה שם זקן חכם, מעמידים חכם, לא היה שם לא זקן ולא חכם, מעמידים אדם של צורה. והוא אומר לפניהם דברי כיבושין, אחינו לא שק ולא תענית גורמין, אלא תשובה ומעשים טובים -- שכן מצינו באנשי נינווה, שלא נאמר בהם וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם, אלא "וירא האלוהים את מעשיהם" (יונה ג,י).
ג) ובקבלה הוא אומר "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב,יג). ומוסיף בעניינות אלו, כפי כוחו, עד שיכניע ליבם, וישובו תשובה גמורה.
ד) [ג] ואחר שגומר זה דברי כיבושין, עומדין בתפילה; ומעמידין שליח ציבור, הראוי להתפלל בעניינות אלו. ואם היה אותו שאמר דברי הכיבושין ראוי להתפלל, מתפלל; ואם לאו, מורידין אחר.
ה) [ד] ואיזה הוא הראוי להתפלל בעניינות אלו, איש שהוא רגיל בתפילה, ורגיל לקרות בתורה בנביאים ובכתובים; ומטפל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה. ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו והנלווים עליו, בעל עבירה -- אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות. ולא יצא עליו שם רע בילדותו, שפל ברך, ומרוצה לעם; ויש לו נעימה, וקולו ערב. ואם היה זקן עם כל המידות האלו, הרי זה מפואר; ואם אינו זקן, הואיל ויש בו כל המידות האלו, יתפלל.
ו) [ה] ושליח ציבור מתחיל, ומתפלל עד ברכת גואל ישראל; ואומר זכרונות ושופרות מעין הצרה, ואומר "אל ה', בצרתה לי, קראתי, ויענני" (תהילים קכ,א), "אשא עיניי, אל ההרים" (תהילים קכא,א), "ממעמקים, קראתיך ה'" (תהילים קל,א), "תפילה, לעני כי יעטוף..." (תהילים קב,א). [ו] ואומר דברי תחנונים, כפי כוחו; ואומר ראה בעוניינו וריבה ריבנו ומהר לגואלנו, ומתחנן; ואומר בסוף תחנוניו -- מי שענה את אברהם אבינו בהר המורייה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', גואל ישראל.
ז) ומתחיל להוסיף שש ברכות שהוא מוסיף, זו אחר זו; ומתחנן בכל אחת מהן בדברי תחנונים, ופסוקים מדברי קבלה ומכתבי הקודש כפי שהוא רגיל, וחותם בכל אחת מהן, בחתימות אלו:
ח) בראשונה הוא חותם -- מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', זוכר הנשכחות.
ט) בשנייה הוא חותם -- מי שענה את יהושוע בגלגל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', שומע תרועה.
י) בשלישית הוא חותם -- מי שענה את שמואל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', שומע צעקה.
יא) ברביעית הוא חותם -- מי שענה את אלייהו בהר הכרמל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', שומע תפילה.
יב) בחמישית הוא חותם -- מי שענה את יונה במעי הדגה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', העונה בעת צרה.
יג) בשישית הוא חותם -- מי שענה את דויד ושלמה בנו בירושלים, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', המרחם על הארץ.
יד) וכל העם עונין אמן אחר כל ברכה וברכה, כדרך שעונין אחר כל הברכות. [יד] ואומר רפאנו ה' ונירפא..., וגומר התפילה על הסדר; ותוקעין בחצוצרות. וכסדר הזה, עושין בכל מקום.
טו) כשהיו מתפללין על הסדר הזה בירושלים, היו מתכנסין בהר הבית כנגד שער המזרח; ומתפללין כסדר הזה, וכשמגיע שליח ציבור לומר מי שענה את אברהם, אומר -- ברוך אתה ה' אלוהים אלוהינו, אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם; ברוך אתה ה', גואל ישראל. והן עונין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; וחזן הכנסת אומר לתוקעים, תקעו בני אהרון, תקעו. וחוזר המתפלל ואומר, מי שענה את אברהם בהר המורייה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ואחר כך תוקעין הכוהנים, ומריעין ותוקעין.
טז) וכן בברכה השנייה לזו, שהיא ראשונה מן השש שמוסיף אותן, חותם בה -- ברוך ה' אלוהים אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם; ברוך אתה ה', זוכר הנשכחות. והן עונין, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; וחזן הכנסת אומר להם, הריעו בני אהרון, הריעו. וחוזר שליח ציבור ואומר, מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ואחר כך מריעין, ותוקעין ומריעין.
יז) וכן על כל ברכה וברכה, באחת אומר תקעו, ובאחת אומר הריעו -- עד שיגמור כל שבע הברכות; ונמצאו הכוהנים פעם תוקעין ומריעין ותוקעין, ופעם מריעין ותוקעין ומריעין -- שבע פעמים. ואין עושין סדר זה אלא בהר הבית, בלבד; וכשהן תוקעין ומריעין שם, תוקעין בחצוצרות ובשופר, כמו שאמרנו.
יח) שבע תענייות האלו, כל מקום שגוזרין אותן שם -- אחר שמתפללים, יוצאים כל העם לבית הקברות, ובוכים ומתחננים שם: כלומר, הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם. ובכל תענית מתעניתי הצרות שגוזרין על הציבור, מתפללין תפילת נעילה בכל מקום.
יט) ירדו להם גשמים, עד מתיי יהיו יורדים ויפסקו הציבור התענית -- משיירדו בעומק הארץ החרבה טפח, ובבינונית טפחיים; ובעבודה, עד שיירדו בעומק שלושה טפחים.