מצוות לא תעשה

מצוה ראשונה ממצוות לא תעשה, שלא לעלות במחשבה שיש אלוה זולתי ה', שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פניי" (שמות כ,ב; דברים ה,ו).

שלא לעשות פסל, לא יעשה בידו ולא יעשו לו אחרים, שנאמר "לא תעשה לך פסל" (שמות כ,ג; דברים ה,ז).

שלא לעשות עבודה זרה אפילו לאחרים, שנאמר "ואלוהי מסכה, לא תעשו לכם" (ויקרא יט,ד).

שלא לעשות צורות לנואי, ואף על פי שאין עובדין אותן, שנאמר "לא תעשון, איתי" (שמות כ,יט).

שלא להשתחוות לעבודה זרה, ואף על פי שאין דרך עבודתה בהשתחוויה, שנאמר "לא תשתחווה להם" (שמות כ,ד; דברים ה,ח).

שלא לעבוד עבודה זרה בדברים שדרכה להיעבד בהם, שנאמר "ולא תועבדם" (שמות כ,ד; שמות כג,כד; דברים ה,ח).

שלא להעביר בנו למולך, שנאמר "ומזרעך לא תיתן, להעביר למולך" (ויקרא יח,כא).

שלא לעשות מעשה אוב, שנאמר "אל תפנו אל האובות" (ויקרא יט,לא).

שלא לעשות מעשה יידעוני, שנאמר "ואל היידעונים" (ויקרא יט,לא).

שלא לפנות אחר עבודה זרה, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד).

שלא להקים מצבה, שנאמר "ולא תקים לך, מצבה" (דברים טז,כב).

שלא ליתן אבן משכית, שנאמר "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם" (ויקרא כו,א).

שלא ליטע אילן במקדש, שנאמר "לא תיטע לך אשרה, כל עץ" (דברים טז,כא).

שלא לישבע בעבודה זרה לעובדיה, ולא משביעין אותן בה, שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, לא יישמע על פיך" (שמות כג,יג).

שלא להדיח בני ישראל אחר עבודה זרה, שנאמר "ולא יישמע על פיך" (ראה שמות כג,יג); זו אזהרה למדיח.

שלא להסית אדם מישראל אחר עבודה זרה, שנאמר במסית "ולא יוסיפו לעשות" (דברים יג,יב).

שלא לאהוב המסית, שנאמר "לא תאבה לו" (דברים יג,ט).

שלא לעזוב השנאה למסית, שנאמר "ולא תשמע אליו" (דברים יג,ט).

שלא להציל המסית אלא עומד על דמו, שנאמר "לא תחוס עינך, עליו" (דברים יג,ט).

שלא ילמד המוסת זכות על המסית, שנאמר "לא תחמול" (דברים יג,ט).

שלא ישתוק המוסת מללמד חובה על המסית, אם ידע לו חובה, שנאמר "ולא תכסה עליו" (דברים יג,ט).

שלא ליהנות בציפויי נעבד, שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (דברים ז,כה).

שלא לבנות עיר הנידחת לכמות שהייתה, שנאמר "לא תיבנה עוד" (דברים יג,יז).

שלא ליהנות בממון עיר הנידחת, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).

שלא ליהנות בעבודה זרה, ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו).

שלא להתנבא בשמה, שנאמר "ואשר ידבר, בשם אלוהים אחרים" (דברים יח,כ).

שלא להתנבא בשקר, שנאמר "אשר יזיד לדבר דבר בשמי, את אשר לא ציוויתיו" (דברים יח,כ).

שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה, שנאמר "לא תשמע, אל דברי הנביא" (דברים יג,ד).

שלא נימנע מהריגת נביא השקר ולא נירא ממנו, שנאמר "לא תגור ממנו" (דברים יח,כב).

שלא ללכת בחוקות עובדי עבודה זרה ולא במנהגותם, שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ,כג).

שלא לקסום, שנאמר "לא יימצא בך... קוסם קסמים" (דברים יח,י).

שלא לעונן, שנאמר "לא תעוננו" (ויקרא יט,כו).

שלא לנחש, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט,כו).

שלא לכשף, שנאנר "לא יימצא בך... ומכשף" (דברים יח,י).

שלא לחבור חבר, שנאמר "וחובר, חבר" (דברים יח,יא).

שלא לשאול באוב, שנאמר "ושואל אוב" (דברים יח,יא).

שלא לשאול ביידעוני, שנאמר "ויידעוני" (דברים יח,יא).

שלא לשאול בחלום מן המתים, שנאמר "ודורש אל המתים" (דברים יח,יא).

שלא תעדה אישה עדי איש, שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אישה" (דברים כב,ה).

שלא יעדה איש עדי אישה, שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אישה" (דברים כב,ה).

שלא לכתוב בגוף כעובדי עבודה זרה, שנאמר "וכתובת קעקע, לא תיתנו בכם" (ויקרא יט,כח).

שלא ללבוש שעטנז כמו שלובשין כומרי עבודה זרה, שנאמר "לא תלבש שעטנז" (דברים כב,יא).

שלא להקיף פיאת ראש ככומרי עבודה זרה, שנאמר "ולא תקיפו, פאת ראשכם" (ראה ויקרא יט,כז).

שלא להשחית כל הזקן כעובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תשחית, את פאת זקנך" (ויקרא יט,כז).

שלא להתגודד כעובדי עבודה זרה, שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד,א); וגדידה ושריטה אחת היא.

שלא לשכון בארץ מצריים לעולם, שנאמר "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה, עוד" (דברים יז,טז).

שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיית העיניים, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם" (במדבר טו,לט).

שלא לכרות ברית לשבעה עממין, שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב).

שלא להחיות אדם משבעה עממין, שנאמר "לא תחייה, כל נשמה" (דברים כ,טז).

שלא לחון על עובדי עדודה זרה, שנאמר "ולא תחונם" (דברים ז,ב).

שלא להושיב עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר "לא יישבו בארצך" (שמות כג,לג).

שלא להתחתן בעובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תתחתן, בם" (דברים ז,ג).

שלא יישא עמוני ומואבי בת ישראל לעולם, שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי, בקהל ה'" (דברים כג,ד).

שלא להרחיק זרע עשיו מן הקהל אלא עד שלושה דורות, שנאמר "לא תתעב אדומי" (דברים כג,ח).

שלא להרחיק מצרי מלבוא בקהל אלא עד שלושה דורות, שנאמר "לא תתעב מצרי" (דברים כג,ח).

שלא לקרוא שלום לעמון ומואב בתחילה בשעת מלחמה כשאר גויים, שנאמר "לא תדרוש שלומם, וטובתם" (דברים כג,ז).

שלא להשחית אילני מאכל, וכן כל שיש בו השחתה אסור, שנאמר "לא תשחית את עצה" (דברים כ,יט).

שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת מלחמה, שנאמר "לא תערוץ, מפניהם" (דברים ז,כא), "לא, תיראום" (דברים ג,כב).

שלא יסור מלבבנו מעשה עמלק הרע שעשה לנו, שנאמר "לא, תשכח" (דברים כה,יט).

שאנו מוזהרין על ברכת השם, שנאמר "אלוהים, לא תקלל" (שמות כב,כז), ונאמר בעונש "ונוקב שם ה' מות יומת" (ויקרא כד,טז). וזה הכלל, כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת בית דין, הרי זו מצות לא תעשה -- חוץ מן המילה ופסח, שהן בכרת והן מצוות עשה".

שלא לעבור על שבועת ביטוי, שנאמר "ולא תישבעו בשמי, לשקר" (ויקרא יט,יב).

שלא יישבע לשוא, שנאמר "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י).

שלא לחלל את שם הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ולא תחללו, את שם קודשי" (ויקרא כב,לב).

שלא לנסות את דבר ה', שנאמר "לא תנסו, את ה' אלוהיכם" (דברים ו,טז).

שלא לאבד בית המקדש, או בתי כנסייות, או בתי מדרשות; וכן אין מוחקין את השמות המוקדשין, ואין מאבדים כתבי הקודש, שנאמר "אבד תאבדון" (דברים יב,ב), "לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ד).

שלא ילין הצלוב על העץ, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא,כג).

שלא להשבית שמירה סביב למקדש, שנאמר "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח,ל).

שלא ייכנס כוהן להיכל בכל עת, שנאמר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז,ב).

שלא ייכנס כוהן בעל מום מן המזבח ולפנים, שנאמר "אך אל הפרוכת לא יבוא" (ויקרא כא,כג).

שלא יעבוד בעל מום, שנאמר "אשר יהיה בו מום" (ויקרא כא,יז).

שלא יעבוד בעל מום עובר, שנאמר "כל איש אשר בו מום, לא יקרב" (ויקרא כא,יח).

שלא יתעסקו הלויים בעבודת הכוהנים ולא הכוהנים בעבודת הלויים, שנאמר בלויים "אל כלי הקודש ואל המזבח, לא יקרבו... גם הם גם אתם" (ויקרא יח,ג).

שלא ייכנס למקדש ולא יורה בתורה שתוי יין, שנאמר "יין ושיכר אל תשת... בבואכם אל אוהל מועד" (ויקרא י,ט), ונאמר "ולהורות, את בני ישראל" (ויקרא י,יא).

שלא יעבוד הזר במקדש, שנאמר "וזר, לא יקרב אליכם" (במדבר יח,ד).

שלא יעבוד כוהן טמא, שנאמר "ויינזרו מקודשי בני ישראל" (ויקרא כב,ב).

שלא יעבוד כוהן טבול יום עד שיעריב שמשו, שנאמר "ולא יחללו" (ויקרא כא,ו).

שלא ייכנס כוהן טמא לעזרה, שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה,ג); זה מחנה שכינה.

שלא ייכנס טמא למחנה לוייה, שכנגדו לדורות הר הבית, שנאמר "לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג,יא); זה מחנה לוייה.

שלא לבנות אבני מזבח גזית, שנאמר "לא תבנה אתהן גזית" (שמות כ,כא).

שלא לפסוע על המזבח, שנאמר "ולא תעלה במעלות, על מזבחי" (שמות כ,כב).

שלא להקטיר ולהקריב במזבח הזהב, שנאמר "לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל,ט).

שלא לכבות אש המזבח, שנאמר "אש, תמיד תוקד על המזבח -- לא תכבה" (ויקרא ו,ו).

שלא לעשות במתכונת שמן המשחה, שנאמר "ובמתכונתו, לא תעשו" (שמות ל,לב).

שלא לסוך בשמן המשחה זר, שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל,לב).

שלא לעשות במתכונת הקטורת, שנאמר "ובמתכונתה, לא תעשו" (ראה שמות ל,לז).

שלא להוציא בדי הארון, שנאמר "לא יסורו, ממנו" (שמות כה,טו).

שלא ייזח החושן מעל האיפוד, שנאמר "ולא ייזח החושן, מעל האיפוד" (שמות כח,כח; שמות לט,כא).

שלא יקרע המעיל, שנאמר "כפי תחרא יהיה לו -- לא ייקרע" (שמות כח,לב).

שלא להעלות קודשים בחוץ, שנאמר "הישמר לך, פן תעלה עולותיך" (דברים יב,יג).

שלא לשחוט קודשים בחוץ, שנאמר "איש... אשר ישחט שור או כשב" (ויקרא יז,ג) "ואל פתח אוהל מועד, לא הביאו... ונכרת" (ויקרא יז,ד).

שלא להקדיש בעלי מומין למזבח, שנאמר "כול אשר בו מום, לא תקריבו" (ויקרא כב,כ); זהו איסור הקדשו.

שלא לשחוט בעלי מומין לשם קרבן, שנאמר "לא תקריבו אלה, לה'" (ויקרא כב,כב).

שלא לזרוק דם בעלי מומין לגבי המזבח, שנאמר בבעלי מומין "לא תקריבו לה'" (ויקרא כב,כד); וזהו איסור זריקת דמם.

שלא להקטיר אימורי בעלי מומין, שנאמר "ואישה, לא תיתנו מהם" (ויקרא כב,כב).

שלא להקריב בעל מום עובר, שנאמר "לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה, אשר יהיה בו מום" (דברים יז,א); זהו מום עובר.

שלא להקריב בעל מום מיד הגויים, שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו" (ויקרא כב,כה).

שלא ייתן מום בקודשים, שנאמר "מום לא יהיה בו" (ויקרא כב,כא); כלומר, לא תיתן בו מום.

שלא להקריב שאור או דבש, שנאמר "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו" (ויקרא ב,יא).

שלא להקריב תפל, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך" (ויקרא ב,יג).

שלא להקריב אתנן ומחיר, שנאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג,יט).

שלא לשחוט אותו ואת בנו, שנאמר "אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח).

שלא ליתן שמן זית במנחת חוטא, שנאמר "לא ישים עליה שמן" (ויקרא ה,יא).

שלא ליתן עליה לבונה, שנאמר "ולא ייתן עליה לבונה" (ויקרא ה,יא).

שלא ייתן שמן במנחת סוטה, שנאמר "לא ייצוק עליו שמן" (במדבר ה,טו).

שלא ייתן עליו לבונה, שנאמר "ולא ייתן עליו לבונה" (במדבר ה,טו).

שלא להמיר את הקודשים, שנאמר "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו" (ויקרא כז,י).

שלא לשנות את הקודשים מקרבן לקרבן, שנאמר בבכור "לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז,כו); כלומר, לא יקדישנו לקרבן אחר.

שלא לפדות בכור בהמה טהורה, שנאמר "אך בכור שור... לא תפדה" (במדבר יח,יז).

שלא למכור מעשר בהמה, שנאמר "לא ייגאל" (ויקרא כז,לג).

שלא למכור שדה החרם, שנאמר "לא יימכר" (ויקרא כז,כח).

שלא לפדות שדה החרם, שנאמר "לא ייגאל" (ויקרא כז,כח).

שלא יבדיל ראש חטאת העוף, שנאמר "ומלק את ראשו ממול עורפו" (ויקרא ה,ח).

שלא לעבוד בקודשים, שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך" (דברים טו,יט).

שלא לגזוז את הקודשים, שנאמר "ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו,יט).

שלא ישחוט הפסח והחמץ קיים, שנאמר "לא תשחט על חמץ, דם זבחי" (שמות לד,כה).

שלא להניח אימורי הפסח עד שיפסל בלינה, שנאמר "ולא ילין חלב חגי, עד בוקר" (שמות כג,יח).

שלא להותיר מבשר הפסח, שנאמר "ולא תותירו ממנו, עד בוקר" (שמות יב,י).

שלא להותיר מחגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר "ולא ילין מן הבשר" (דברים טז,ד); מפי השמועה למדו שבבשר חגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, וזה שנאמר "לבוקר" לבוקרו של יום שני של הפסח, שהוא שלישי לשחיטה.

שלא להותיר מבשר פסח שני עד בוקר, שנאמר "ולא ישאירו ממנו עד בוקר" (ראה במדבר ט,יב).

שלא להותיר מבשר התודה עד בוקר, שנאמר "ולא תותירו ממנו עד בוקר" (ראה ויקרא כב,ל); והוא הדין לשאר קודשים, שאין מניחין אותן לאחר זמן אכילתן.

שלא לשבור עצם בפסח, שנאמר "ועצם, לא תשברו בו" (שמות יב,מו).

שלא לשבור עצם בפסח שני, שנאמר "ועצם, לא תשברו בו" (שמות יב,מו; וראה במדבר ט,יב).