זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (במ״ר יט, ה.):

ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר:

אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה:

אלעזר. מצותה בסגן (ספרי קכג.):

אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות (יומא סח.):

ושחט אותה לפניו. זר שוחט ואלעזר רואה (יומא מב.):

אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו של ירושלים, ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם (יומא סח.):

אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות, אלא זב ובעל קרי ומצורע:

וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו, וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה:

והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים מתחלקת, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל (פרה פ״ג מי״א). זה של משמרות היה חוץ לעזרה, ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנה, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:

למי נדה. למי הזיה, כמו וידו אבן בי (איכה ג, נג.), לידות את קרנות הגוים (זכריה ב, ד.), לשון זריקה:

חטאת הוא. לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים להאסר בהנאה:

הוא יתחטא בו. באפר הפרה (ס״א הזה):

במת בנפש. ואיזה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזאה (ולא טומאת שבעה). דבר אחר, בנפש, זו רביעית דם (חולין עב.):

את משכן ה׳ טמא. אם נכנס לעזרה אפילו בטבילה, בלא הזאת שלישי ושביעי:

עוד טומאתו בו. אע״פ שטבל:

כל הבא אל האהל. בעוד שהמת בתוכו:

וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו, טהור:

פתיל. לשון מחובר בלשון עברי, וכן נפתולי אלהים נפתלתי (בראשית ל, ח.), נתחברתי עם אחותי:

על פני השדה. רבותינו דרשו (חולין עב.) לרבות גולל ודופק, ופשוטו, על פני השדה שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה:

וחטאו ביום השביעי. הוא גמר טהרתו:

ואיש אשר יטמא וגו׳. אם נאמר מקדש למה נאמר משכן כו׳, כדאיתא בשבועות (טז:):

ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו (יומא יד. נדה ט.) שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע, וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה:

והנוגע וגו׳ יטמא. ואין טעון כבוס בגדים:

וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא במת, יטמא:

והנפש הנגעת. בו בטמא מת:

תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה, ומטמא אדם, זהו פירושה לפי משמעה והלכותיה. ומדרש אגדה, העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן. וזהו:

(ב) ויקחו אליך. משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם, כך יביאו זו לכפרה משלהם:

פרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל:

אדומה. על שם אם יאדימו כתולע (ישעיה א, יח.), שהחטא קרוי אדום:

תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם:

לא עלה עליה עול. כשם שפרקו מעליהם עול שמים:

(ג) אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל, לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור:

(ה) ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל:

(ו) עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ג׳ מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו:

(ט) למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו׳ (שמות לב, לד.), וכשם שהעגל מטמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו שנאמר ויזר על פני המים וגו׳ (שם כ.), כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו׳:

כל העדה. עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים:

ותמת שם מרים. למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה קרבנות מכפרין, (ס״א כמו שפרה אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים מכפרת (מועד קטן כח.):

ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה. ומפני מה לא נאמר בה על פי ה׳, שאינו דרך כבוד של מעלה (שם), ובאהרן נאמר על פי ה׳, באלה מסעי (במדבר לג, לח.):

ולא היה מים לעדה. מכאן, שכל מ׳ שנה היה להם הבאר בזכות מרים:

ולו גוענו. הלואי שגוענו:

בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגונה ממנה:

בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע (בחולם):