יג | וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל־ |
להלך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם, למדנו שרוחו גבוהה, ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום, אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק: | |
יד | וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל־ |
טו | וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה: |
טז | וַיָּבֹאוּ אֶל־ |
יז | כִּי־ |
כי כבד אכבדך מאד. יותר ממה שהיית נוטל לשעבר (ר״ל במלחמת סיחון) אני נותן לך (במ״ר שם): | |
יח | וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל־ |
מלא ביתו כסף וזהב. למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים, אמר, ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח: לא אוכל לעבור. על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה: | |
יט | וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם־ |
גם אתם. פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשונים: מה יסף. לא ישנה דבריו מברכה לקללה, הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו: | |
כ | וַיָּבֹא אֱלֹהִים | אֶל־ |
אם לקרא לך. אם הקריאה שלך, וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם: ואך. על כרחך, את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואף על פי כן וילך בלעם, אמר, שמא אפתנו ויתרצה: | |
כא | וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־ |
ויחבש את אתנו. מכאן, שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו, אמר הקב״ה, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (בראשית כב, ג.): עם שרי מואב. לבו כלבם שוה (במ״ר כ, יב.): | |
כב | וַיִּחַר־ |
כי הולך הוא. ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך: לשטן לו. מלאך של רחמים היה (במ״ר שם יג.), והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד: ושני נעריו עמו. מכאן, לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו, וחוזרים ומשמשים זה את זה: | |
כג | וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־ |
ותרא האתון. והוא לא ראה, שנתן הקב״ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין: וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח.): | |
כד | וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהֹוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: |
במשעול. כתרגומו בשביל, וכן אם ישפוק עפר שומרון לשעלים (מלכים א כ, י.), עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן מי מדד בשעלו מים (ישעיה מ, יב.), ברגליו ובהלוכו: גדר מזה וגדר מזה. סתם גדר של אבנים הוא: | |
כה | וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־ |
ותלחץ. היא עצמה: ותלחץ. את אחרים, את רגל בלעם: | |
כו | וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ־ |
ויוסף מלאך ה׳ עבור. לעבור עוד לפניו להלן, להיות לפניו במקום אחר, כמו והוא עבר לפניהם (בראשית לג, ג.). ומדרש אגדה יש בתנחומא (תנחומא ח.) מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו: | |
כז | וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־ |
כח | וַיִּפְתַּח יְהוָֹה אֶת־ |
זה שלש רגלים. רמז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה: | |
כט | וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ־ |
התעללת. כתרגומו, לשון גנאי ובזיון: לו יש חרב בידי. גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין: | |
ל | וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל־ |
ההסכן הסכנתי. כתרגומו, וכן הלאל יסכן גבר (איוב כב, ב.). ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא, אמרו ליה מאי טעמא לא רכבת אסוסיא, אמר להון ברטיבא שדאי ליה כו׳, כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד:): | |
לא | וַיְגַל יְהוָֹה אֶת־ |
לב | וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל־ |
כי ירט הדרך לנגדי. רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה.) נוטריקון, יראה, ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר לקנאתי ולהקניטני. ולפי משמעו, כי חרד הדרך לנגדי, לשון רטט, כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומהר הדרך שהוא לכעסי ולהמרותי, ומקרא קצר הוא, כמו ותכל דוד (שמואל ב יג, לט.). לישנא אחרינא, ירט לשון רצון, וכן ועל ידי רשעים ירטני (איוב טז, יא.), מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים: | |
לג | וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם־ |
אולי נטתה. כמו לולא, פעמים שאולי משמש בלשון לולא: גם אתכה הרגתי. הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה: ואותה החייתי. ועתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב ויאמר לא, הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות (במ״ר כ, יד.), וכן ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ, טו.), וכן והרגת את האשה ואת הבהמה (שם טז.): | |
לד | וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־ |
כי לא ידעתי. גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי: אם רע בעיניך אשובה לי. להתריס נגד המקום היא תשובה זו, אמר לו, הוא בעצמו צוני ללכת ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם קח נא את בנך וגו׳ (בראשית כב, ב.) ועל ידי מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב: | |
לה | וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל־ |
לך עם האנשים. בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו: ואפס. על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו׳: לך עם האנשים. כי חלקך עמהם, וסופך ליאבד מן העולם (במ״ר כ, טו.): עם שרי בלק. שמח לקללם כמותם: | |
לו | וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי־ |
וישמע בלק. שלח שלוחים לבשרו: אל עיר מואב. אל מטרפולין שלו (במ״ר שם טז.), עיר החשובה שלו, לומר, ראה מה אלו מבקשים לעקור: | |
לז | וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־ |
האמנם לא אוכל כבדך. נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון: | |
לח | וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־ |