אלה. האמורים למעלה:

תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳. ללמדך שכלם נבראו בראשון. דבר אחר בהבראם, בה׳ בראם, שנאמר ביה ה׳ צור עולמים, (ישעיה כו, ד.) בב׳ אותיות הללו של השם, יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה״א, (ס״א רמז כמו שה״א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה, ועולם הבא נברא ביו״ד, לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים, כמו י׳ שהיא קטנה באותיות). רמז שירדו הרשעים למטה לראות שחת, כה״א זאת שסתומה מכל צדדיה, ופתוחה למטה לרדת דרך שם:

טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה מוכיח, ועוד אחר כי טרם תיראון (שמות ט, ל.), עדיין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, ובג׳ שכתוב ותוצא, לא יצאו, אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי, ולמה, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:

ה׳ אלהים. ה׳ הוא שמו, אלהים, שהוא שליט ושופט על כל העולם, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה׳ שהוא אלהים:

ואד יעלה. לענין ברייתו של אדם העלה התהום, והשקה עננים לשרות העפר, ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה, ואחר כך וייצר:

וייצר. שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירתה שני יודי״ן:

עפר מן האדמה. צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם, תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר, נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כ.), הלואי תהא לו אדמה כפרה ויוכל לעמוד:

ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד:

לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור:

מקדם. במזרחו של עדן נטע את הגן, ואם תאמר הרי כבר נאמר ויברא וגו׳ את האדם וגו׳, ראיתי בברייתא של ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי מל״ב מדות שהתורה נדרשת וזו אחת מהן, כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ויברא את האדם וגו׳, זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש ויצר ה׳ אלהים וגו׳, ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר ה׳ וגו׳ מן האדמה כל חית השדה, כדי לפרש ויבא אל האדם לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק:

ויצמח. לענין הגן הכתוב מדבר:

בתוך הגן. באמצע הגן:

פישון. הוא נילוס נהר מצרים, ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון, שהוא מגדל פשתן, שנאמר אצל מצרים ובושו עובדי פשתים (ישעיה יט, י.):

גיחון. שהיה הולך והומה והמייתו גדולה מאד, כמו וכי יגח (שמות כא, כח.), שמנגח והולך והומה:

חדקל. שמימיו חדין וקלין:

פרת. שמימיו פרין ורבין, ומברין את האדם:

כוש ואשור. עדיין לא היו, וכתב המקרא על שם העתיד:

קדמת אשור. למזרחה של אשור:

הוא פרת. החשוב על כולם, הנזכר על שם ארץ ישראל:

ויקח. לקחו בדברים נאים, ופתהו ליכנס (ב״ר טז, ה.):

לא טוב היות וגו׳. שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקב״ה בעליונים יחיד ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג:

עזר כנגדו. זכה עזר, לא זכה כנגדו (ב״ר יז, ג.) להלחם:

ויצר וגו׳ מן האדמה. היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה ויעש אלהים את חית הארץ וגו׳, אלא בא ופירש שהעופות נבראו מן הרקק, לפי שאמר למעלה מן המים נבראו, וכאן אמר מן האדמה נבראו. ועוד למדך כאן, שבשעת יצירתן, מיד בו ביום, הביאם אל האדם לקרות להם שם (חולין כז:). ובדברי אגדה (ב״ר יז, ד.) יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו כי תצור אל עיר (דברים כ, יט.), שכבשן תחת ידו של אדם:

וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו׳. סרסהו ופרשהו, כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם, הוא שמו לעולם: