אשה כי תזריע. א״ר שמלאי (ויק״ר יד, א.) כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף:

כי תזריע. לרבות שאפי׳ ילדתו מחוי, שנמחה ונעשה כעין זרע, אמו טמאה לידה (נדה כז:):

כימי נדת דותה תטמא. כסדר כל טומאה האמורה בנדה, מטמאה בטומאת לידה, ואפילו נפתח הקבר בלא דם:

דותה. לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדין עליה:

תשב. אין תשב אלא לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש (דברים א, מו.), וישב באלני ממרא (בראשית יג, יח.):

בדמי טהרה. אף על פי שרואה טהורה. בדמי טהרה. לא מפיק ה״א, והוא שם דבר, כמו טוהר. ימי טהרה. מפיק ה״א, ימי טוהר שלה:

לא תגע. אזהרה לאוכל, כמו ששנויה ביבמות (דף עה.):

בכל קדש וגו׳. (מכות יד: יבמות שם) לרבות את התרומה (מכות יד: יבמות שם), לפי שזו טבולת יום ארוך שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה:

והקריבו. ללמדך, שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם, ואי זה הוא, זה חטאת, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר, בו הטהרה תלויה:

וטהרה. מכלל שעד כאן קרויה טמאה (זבחים יט: סנהדרין פג:):

אחד לעולה ואחד לחטאת. לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל להקרבה חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים (צ.) בפ׳ כל התדיר:

שאת או ספחת וגו׳. שמות נגעים הם, ולבנות זו מזו (נגעים פ״א מ״א):

בהרת. חברבורות טייא״ר בלע״ז, וכן בהיר הוא בשחקים (איוב לז, כא.):

אל אהרן וגו׳. גזירת הכתוב הוא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן (ת״כ נגעים פרשתא א, ט.):

ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע. ומעוט שער שנים (ת״כ שם פרק ב, ג.):

עמוק מעור בשרו. כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה, עמוקה מן הצל:

וטמא אותו. יאמר לו טמא אתה, ששער לבן סימן טומאה, הוא גזירת הכתוב:

ועמוק אין מראה. לא ידעתי פירושו:

והסגיר. יסגירנו בבית אחד, ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:

בעיניו. במראהו ובשיעורו הראשון:

והסגירו, שנית. הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מוחלט:

כהה. הוכהה ממראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא:

מספחת. שם נגע טהור:

וכבס בגדיו וטהר. הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא, וצריך טבילה:

וטמאו הכהן. ומשטמאו הרי הוא מוחלט, וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפ׳ זאת תהיה:

צרעת הוא. המספחת הזאת:

צרעת. לשון נקבה:

נגע. לשון זכר:

ומחית. שנימינ״ט בלע״ז, שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר אף הוא סימן טומאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טומאה:

צרעת נושנת היא. מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה:

מראשו. של אדם ועד רגליו:

לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו:

וביום הראות בו בשר חי. אם צמחה בו מחיה הרי כבר פירש שהמחיה סימן טומאה, אלא הרי שהיה הנגע בא׳ מעשרים וארבעה ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כולו כאחד, ששופע אילך ואילך, וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו ע״י שומן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא (שם פרק ה, א.):

וביום. מה תלמוד לומר, ללמד יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, לו ולאצטליתו ולכסותו ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל:

צרעת הוא. הבשר ההוא, בשר לשון זכר:

שחין. לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור (חולין ח.):

ונרפא. השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר:

או בהרת לבנה אדמדמת. שאין הנגע לבן חלק, אלא פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם:

מראה שפל. ואין ממשו שפל, אלא מתוך לבנינותו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל:

נגע היא. השאת הזאת או הבהרת:

תחתיה. במקומה:

צרבת השחין. כתרגומו רשם שחנא, אינו אלא רושם החמום הניכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, כמו ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל כא, ג.), רייטרי״ד בלע״ז:

צרבת. רייטרי״שמענט בלע״ז: