יט | וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה: |
שיבדיל בין עמי ובין עמך: | |
כ | וַיַּעַשׂ יְהוָֹה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל־ |
נשחתה הארץ, אתחבלת ארעא: | |
כא | וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־ |
במקומכם, ולא תלכו במדבר: | |
כב | וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת־ |
יראת מצרים, כמו ולמלכם תועבת בני עמון (מלכים ב כג, יג.), ואצל ישראל קורא אותם תועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים: בתמיה: | |
כג | דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ: |
כד | וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא־ |
כה | וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל־ |
כמו להתל: | |
כו | וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־ |
נתאמץ בתפלה, וכן אם בא לומר ויעתיר, היה יכול לומר, ומשמע וירבה בתפלה, עכשיו כשהוא אומר בל׳ ויפעל, משמע וירבה להתפלל: | |
כז | וַיַּעַשׂ יְהוָֹה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד: |
ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו יהיה להם הנאה בעורות: | |
כח | וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת־ |
אע״פ שאמר אנכי אשלח אתכם, לא קיים הבטחתו: | |
פרק ט | |
א | וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל־ |
ב | כִּי אִם־ |
אוחז בם, כמו והחזיקה במבושיו (דברים כה, יא.): | |
ג | הִנֵּה יַד־ |
לשון הוה, כי כן יאמר בלשון נקבה, על שעבר היתה, ועל העתיד תהיה, ועל העומד הווה, כמו עושה, רוצה, רועה: | |
ד | וְהִפְלָה יְהֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל־ |
והבדיל: | |
ה | וַיָּשֶׂם יְהוָֹה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָֹה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ: |
ו | וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֶת־ |
ז | וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא־ |
ח | וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל־ |
ילויינו״ש בלע״ז (האנדפאלל): דבר הנפח מן הגחלים עוממים הנשרפים בכבשן, ובלע״ז אולב״ש. (קאהלנשטויב) פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן: וכל דבר הנזרק בכח, אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים: | |
ט | וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל־ |
כתרגומו לשחין סגי, אבעבועין שעל ידו צומחין בהן בועות: לשון חמימות, והרבה יש בלשון משנה, שנה שחונה: | |
י | וַיִּקְחוּ אֶת־ |
ואם תאמר מאין היו להם הבהמות, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר במקנך אשר בשדה, והירא את דבר ה׳ הניס את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד, ז.): | |
יא | וְלֹא־ |
יב | וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת־ |
יג | וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל־ |
יד | כִּי | בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת־ |
למדנו מכאן, שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות: | |
טו | כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת־ |
כי אלו רציתי, כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר, שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות: אבל בעבור זאת העמדתיך וגו׳: | |
טז | וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת־ |