הלכות מעשרות פרק יא
א) אסור למכור את הדמאי לעם הארץ, או לשלח לו דמאי -- מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור; אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמיד חכמים -- שאין תלמיד חכמים אוכל עד שיעשר, או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר.
ב) כל המשפיעין במידה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה -- מותרין למכור את הדמאי ולשלחו: מפני שהן מוסיפין על המידה, התקינו חכמים שיהיה הלוקח או זה שנשתלחו לו הוא המפריש מעשר דמאי. אבל המודדין במידה דקה -- הואיל והמוכר משתכר, הוא מפריש; ולא ימכור ולא ישלח, אלא מתוקן.
ג) וכמה היא מידה גסה -- ביבש, חצי סאה; ובלח, מידה שהיא מחזקת שווה דינר מאותו דבר הלח. [ד] סלי זיתים וענבים, וקופות של ירק -- אף על פי שהוא מוכרן אכסרה, אסור למוכרן דמאי.
ד) [ה] אמר אחד מהן, בוא ונתקן הפירות האלו, בין שהיה מוכר בדקה, או בגסה -- המוכר מפריש תרומה, והלוקח מפריש מעשר שני; ודבר זה, תנאי בית דין הוא.
ה) [ו] חבר ועם הארץ, שירשו את אביהן עם הארץ -- יכול הוא לומר לו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני; אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים, טול אתה את הלח ואני אטול את היבש -- מפני שזה מוכר דמאי.
ו) [ז] מי שהיה נושא ירק, וכבד עליו משאו, ורצה להשליך ממנו על הדרך, כדי להקל ממשאו -- לא ישליך עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו כדמאי.
ז) [ח] הלוקח ירק מן השוק, ומשך, אף על פי שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים, ונמלך להחזיר לבעל החנות -- לא יחזיר, עד שיעשר.
ח) [ט] המוצא פירות בדרך -- אם רוב מכניסין לבתיהן, פטור מלעשר: שעדיין לא נקבעו למעשר. ואם רוב מכניסין למכור בשוק, הרי אלו דמאי; ומחצה למחצה, דמאי.
ט) [י] נטלן לאוכלן, ונמלך להצניען -- לא ישהה אותן אצלו עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. ואם מתחילה נטלן שלא יאבדו, הרי זה מותר לשהותן אצלו: עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן, יעשר אותן דמאי.
י) [יא] קנובת ירק הנמצאת בגינה, הרי זו פטורה מן הדמאי; ושל בעל הבית הנמצאת בבית, חייבת. שעל גבי האשפה בכל מקום, מותרת.
יא) [יב] הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות -- מעשר את שהוא נותן לה, כדי שלא יהא תקלה לאחרים; ומעשר את שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה להחליף של זה בזה. אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שאירסה, או לשכנתו, פת לאפות ותבשיל לבשל -- אינו חושש לא משום מעשר, ולא משום שביעית: מפני שאינה חשודה להחליף.
יב) במה דברים אמורים, בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדירה. אבל אם לא נתן -- חושש משום מעשרות, ולפיכך מעשר מה שייטול ממנה; וחושש משום שביעית, ולפיכך אם הייתה שנת שמיטה הפת אסורה -- שמא השאור מספיחי שביעית הוא.
יג) המוליך חיטים לטחון עם עם הארץ -- הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף; הוליכן לטחון עם הנוכרי -- הרי הן דמאי, שמא החליפן בחיטיו של עם הארץ. וכן המפקיד אצל עם הארץ -- הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף הפיקדון. [יד] עם הארץ שהיה משתמש בחנותו של חבר -- אף על פי שהחבר יוצא ונכנס, הרי זה מותר ואינו חושש שמא החליף.
יד) [טו] המפקיד פירותיו אצל הנוכרי -- הרי הן כפירותיו של נוכרי, שחזקתו להחליף הפיקדון. והיאך דינם, אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפיקדון -- מפריש מעשרות כמו שביארנו. ואם היו פירות שהפקיד טבלים, ונגמרה מלאכתן -- חייב להפריש, שמא לא החליף הגוי; ולפיכך ייראה לי, שהמעשרות שיפריש ספק. אבל אם הפקיד חולין מתוקנין -- אינו צריך להפריש כלום: שאפילו החליף הגוי, פטורין כמו שביארנו בהלכות תרומות, "דגנך" (דברים יח,ד), ולא דגן גוי.