הלכות תמידין ומוספין פרק ח
א) ביום חמישים מספירת העומר -- הוא חג השבועות, והוא יום עצרת. וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חודש -- שני פרים, ואיל, ושבעה כבשים, כולן עולות; ושעיר, חטאת. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים, והן מוסף היום.
ב) ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה, מנחה חדשה -- שתי הלחם. ומקריבין עם הלחם -- פר, ושני אילים, ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת; ושני כבשים, זבח שלמים. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא.
ג) נמצא הקרב ביום זה, יתר על שני התמידין -- שלושה פרים, ושלושה אילים, וארבעה עשר כבשים, הכול עשרים בהמה עולות; ושני שעירים, חטאות נאכלות; ושני כבשים, שלמים נאכלים.
ד) [ב] שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ, ומן החדש -- שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שתיים" (ויקרא כג,יז); לא מצאו חדש, יביאו מן העלייה. [ג] חיטים שירדו בעבים -- יש בהן ספק אם קורא אני בהן ממושבותיכם, או אינן ממושבותיכם. לפיכך לא יביא; ואם הביא, כשר.
ה) וכיצד היו עושין, מביאין שלוש סאין חיטין חדשות, ושפין אותן ובועטין בהן, כדרך כל המנחות; וטוחנין אותן סולת, ומנפין מהן שני עשרונות בשתים עשרה נפה. והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.
ו) [ד] שתי הלחם, שהן מן החדש -- צריכין לבוא עישרון מכל סאה ומחצה, ומנפין אותן בשתים עשרה נפה. ולחם הפנים, שהוא בא מן הישן -- דיי לו באחת עשרה נפה; והוא בא עישרון מכל סאה. אבל העומר, שהוא בא מן שעורים חדשות -- אינו בא מן המובחר אלא משלוש סאין, ובשלוש עשרה נפה. [ה] וכולן -- אם ריבה במידות הסאין שבאין מהן, או מיעט -- כשר.
ז) [ו] ולוקחין שני העשרונות, ולשין אותן אחת אחת; ואופין אותן אחת אחת. [ז] ולישתן ועריכתן, בחוץ; ואפייתן בפנים, ככל המנחות. [ח] ואין עשייתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שבת -- אלא אופין אותן מערב יום טוב: שנאמר "הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז), לכם ולא לגבוה. [ט] היה ערב יום טוב שבת, אופין אותן מערב שבת, ונאכלות בשלישי לאפייתן, שהוא יום טוב.
ח) והרי מפורש בתורה שהן חמץ. וכיצד עושה, מביא שאור ממקום אחר, ונותנו לתוך העישרון; וממלא העישרון סולת, ומחמצו באותו השאור. [י] ומרובעות הן -- אורך כל חלה שבעה טפחים, ורוחבה ארבעה טפחים, וגובהה ארבע אצבעות.
ט) [יא] כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים, מביא שני הכבשים, ומניף אותן כשהן חיים, שנאמר "והניף... אותם... תנופה" (ויקרא כג,כ); ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, יצא. ואחר כך שוחטין אותן, ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהן, ומניחן בצד שתי הלחם; ומניח שתי ידיו מלמטן, ומניף הכול כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא, מעלה ומוריד. ואם הניפן אחד אחד, יצא.
י) ואחר כך מקטיר אימורי שני כבשים, ושאר הבשר נאכל לכוהנים. וכן שתי החלות -- נוטל כוהן גדול אחת משתיהן, והשנייה מתחלקת לכל המשמרות; ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה, כבשר קודשי קודשים.
יא) [יב] שחט שני כבשים על ארבע חלות -- אם אמר יקדשו שתיים מתוך ארבע, מושך שתיים ומניפן; והשאר, פודין אותן בפנים, ונאכלין בחוץ, כשאר החולין. ואם לא התנה, לא קדש הלחם.
יב) [יג] שחט ארבעה כבשים על שתי חלות -- מושך שניים מהן, וזורק דמן שלא לשמן; ומניף השניים הנשארים הכשרים, עם שתי הלחם.
יג) [יד] שתי החלות, מעכבות זו את זו. ושני הכבשים, מעכבין זה את זה. מת אחד משניהם, או ברח, או נעשה טריפה -- ייקח זוג לשני; שחט אחד לשמו, ייקח לו זוג.
יד) [טו] שתי הלחם, מעכבין את הכבשים; ושני הכבשים, אינן מעכבין את הלחם. ואם הונפו עם הכבשים, מעכבין זה את זה: ואם אבד הלחם, יאבדו הכבשים; ואם אבדו הכבשים, יאבדו הלחם, ויביאו לחם אחר, וכבשים אחרים.
טו) [טז] שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים, כיצד עושין בהן -- יונפו; ותעבור צורתן, וייצאו לבית השריפה: גזירה, שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה, ויביאו לחם בלא כבשים.
טז) הפר ושני האילים ושבעת הכבשים והשעיר, הבאין ביום זה בגלל הלחם -- אינן מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן.
יז) שני פרים של מוסף היום, ופר הבא בגלל הלחם -- אינן מעכבין זה את זה. [יח] איל של מוסף היום, ושני אילים הבאין בגלל הלחם -- אינן מעכבין זה את זה. [יט] שבעה כבשים של מוסף היום, ושבעה כבשים הבאים בגלל הלחם -- אינן מעכבין זה את זה. ואם נשחטו, כולם מעכבין זה את זה.
יח) [כ] התמידין אינן מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין התמידין; ולא המוספין מעכבין זה את זה, ולא מניין העולות כולן מעכב. כיצד, הרי שלא מצאו אלא שישה כבשים -- מקריבין שישה; אפילו לא מצאו אלא אחד, מקריבין אותו: בין בראשי חודשים, בין בימי המועדות והשבתות. ואינן חייבין להקריב השאר למחר, או למועד אחר; אלא כל קרבן ציבור שעבר זמנו, בטל קרבנו.
יט) לא מצאו אלא שני כבשים -- אם יקריבו אותן למוסף היום, אין להן תמידין למחר -- הרי הדבר שקול: אם הקריבום למוסף היום, הקריבו; ואם רצו להניחן למחר לתמידין, יניחו.