אתה ואשתך וגו׳. איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה:

הוצא. הוצא כתיב היצא קרי, היצא, אמור להם שיצאו, הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה:

ושרצו בארץ. ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש:

למשפחתיהם. קבלו עליהם על מנת לידבק במינן:

מכל הבהמה הטהורה. אמר, לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו ז׳ ז׳, אלא כדי להקריב קרבן מהם (ב״ר כו, א. לד, ט.):

מנעריו. מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע:

לא אסף. ולא אסף. כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח, ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו, והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו.):

עוד כל ימי הארץ וגו׳ לא ישבתו. ו׳ עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו, זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט, וקור, וכו׳ בבא מציעא (קו:). (ס״א עוד כל ימי כלומר תמיד, כמו עוד טומאתו בו):

קור. קשה מחורף:

חורף. עת זרע שעורים וקטנית החריפין להתבשל מהר. קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן (מהרש״ל, קציר חצי ניסן ואייר וחצי סיון):

קיץ. הוא זמן לקיטת תאנים, וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ, כמו והלחם והקיץ לאכול הנערים (שמואל ב טז, ב.):

חום. הוא סוף ימות החמה, חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט.), שלהי קייטא קשי מקייטא:

ויום ולילה לא ישבתו. מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות, ולא ניכר בין יום ובין לילה (ב״ר כה, ב. לד, יא.):

לא ישבתו. לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן:

וחתכם. ואימתכם, כמו תראו חתת (איוב ו, כא.). ואגדה, לשון חיות (שבת קנא:), שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשומרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשומרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים:

לכם יהיה לאכלה. שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב, ולכם, כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל (סנהדרין נט:):

בשר בנפשו. אסר להם אבר מן החי, כלומר, כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר:

בנפשו דמו. בעוד נפשו בו:

בשר בנפשו לא תאכלו. הרי אבר מן החי, ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי:

ואך את דמכם. אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו:

לנפשותיכם. אף החונק עצמו, אף על פי שלא יצא ממנו דם:

מיד כל חיה. לפי שחטאו דור המבול, והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט, יג.), לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות:

ומיד האדם. מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש:

מיד איש אחיו. מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקב״ה דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו והאלהים אנה לידו, במס׳ מכות (י:), הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו׳:

באדם דמו ישפך. אם יש עדים המיתוהו אתם, למה, כי בצלם וגו׳:

עשה את האדם. זה מקרא חסר, וצריך להיות עשה העושה את האדם, וכן הרבה במקרא:

ואתם פרו ורבו. לפי פשוטו, הראשונה לברכה וכאן לצווי (כתובות ה.), ולפי מדרשו, להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (יבמות סג:):