יב | וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל־ |
יג | זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־ |
אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו׳, והכהן המשיח תחתיו מבניו חקת עולם וגו׳ (מנחות נא:): | |
יד | עַל־ |
חלוטה ברותחין כל צרכה (ת״כ פרק ד, ה.): אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור, וחוזר ומטגנה במחבת: מלמד שטעונה פתיתה. (בר״י ולא פתיתה ממש בציעין ופרורין, לפי שאינה נקמצת, אלא כופלה לשנים): | |
טו | וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק־ |
המשיח מבניו תחתיו: אין נקמצת להיות שיריה נאכלין, אלא כולה כליל, וכן כל מנחת כהן של נדבה כליל תהיה: | |
טז | וְכָל־ |
כולה שוה לגבוה: | |
יז | וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל־ |
יח | דַּבֵּר אֶל־ |
יט | הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד: |
העובד עבודותיה, שהיא נעשית חטאת על ידו: הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר (זבחים צט.), ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה כל זכר בכהנים יאכל אותה: | |
כ | כֹּל אֲשֶׁר־ |
כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה: להיות כמוה, אם פסולה תפסל, ואם היא כשרה תאכל כחומר שבה (שם צז:): ואם הוזה מדמה על הבגד אותו מקום דם (הבגד אשר יזה עליה) תכבס בתוך העזרה (ת״כ פרק ו, ז.): יהא נזה כמו ולא יטה לארץ מנלם (איוב טו, כט.), יהא נטוי: | |
כא | וּכְלִי־ |
לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר והוא הדין לכל הקדשים: לשון תמרוקי הנשים (אסתר ב, יב.) אשקורי״ר בלע״ז: לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם: | |
כב | כָּל־ |
הא למדת שהמחטא אותה האמור למעלה לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לחטוי: | |
כג | וְכָל־ |
שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה (זבחים פב.): לרבות שאר קדשים: | |
פרק ז | |
א | וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: |
הוא קרב ואין תמורתו קרבה (תמורה יז: ת״כ פרשתא ד, ב.): | |
ב | בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת־ |
ריבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור נאמר ישחטו, רבים, ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון: | |
ג | וְאֶת־ |
עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם לכך הוצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא: לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה: | |
ד | וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־ |
ה | וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהוָֹה אָשָׁם הוּא: |
עד שינתק שמו ממנו, לימד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו, הוא הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו כשר (זבחים ה: וע״ש ברש״י): | |
ו | כָּל־ |
בתורת כהנים הוא נדרש: | |
ז | כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר־ |
בדבר זה: הראוי לכפרה חולק בו, פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן: | |
ח | וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת־ |
פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאינן חולקים בעורות (זבחים קג:): | |
ט | וְכָל־ |
יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה, יכול לכולן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה (ת״כ פרק י, ג.): | |
י | וְכָל־ |
זו מנחת נדבה: זו מנחת חוטא, ומנחת קנאות, שאין בהן שמן: |